Rosemary's Stories

עיניי כבר נעצמו מעצמן, הכוח להחזיק את גופי ער במשך שעות נוספות הגיע לקצו. הייתי חייב, רק עוד קצת. לא רציתי שתתעורר לבדה ותתמודד עם הבהלה בלהתעורר בחדר הקודר ההוא, שאפילו גופות לא ראויות להימצא בו. נאבקתי בעצמי, נאבקתי בתשישות האגרסיבית אשר אפפה אותי מכל הכיוונים.

"ספל קפה נוסף?" הציעה לי אחת מאחיות בית החולים ואני רק סירבתי בנימוס. אם אכניס לגופי עוד קמצוץ של קפאין- ישר כרפלקס אוציא אותו ואת כל שאר הליטרים אותם אני מכיל בתוכי.

הבטתי בה שוב- היא נראתה חלושה ושברירית כזכוכית, כל כך פגיעה ותמימה בין כל המכונות הללו. בעודה שוכבת שם היא הזכירה לי את אותה הנערה מפעם- אליה התגעגעתי יותר מכל, התגעגעתי לאהבה הראשונה שלי.

גל עייפות תקף אותי בפעם המיליון, אך בפעם הזאת הוא היה כה חזק שעיניי בלי שום יכולת התנגדות- פשוט נעצמו...

הרגשתי כאב חד אשר פילח את ראשי ורק התחזק בכל שניה ושניה אשר עברה. הרגשתי שריאותיי לא קולטות אוויר ואיני יכולה לנשום. גרוני היה יבש בדומה לשבוע במדבר עם החום הקודח וללא מים, אפילו לא טיפונת.

עין אחת נפקחה באיטיות מצמררת...ובמאמץ מוגבר השנייה... הכל לבן. סביבי הכל היה שקט, אף ציוץ חוץ מהליכות וקולות המהדהדים מרחוק. פתאום הכל התחיל להתבהר והלבן בעיניי החל להתפוגג- לפניי נגלה מראה מטושטש של מכונות מוזרות וצינורות המחוברים לגופי, אותו בכלל לא הרגשתי. לא הפסקתי לשאול את עצמי איפה אני, מי אני ומה קרה לי בעצם.

התחלתי להילחץ בצורה קטסטרופלית. הכאב, החוסר באוויר, הצימאון, הטשטוש- הכל גרם לי לשיגעון פורעני. צריחה מחרישת אוזניים התגלגלה מפי. הרגשתי בתזוזה בקרבתי ומיד הפניתי את ראשי לעבר כיוון הרחש. דמות לא מוכרת הביטה בי באובדן חושים, מבולבלת והמומה כאחד. מצמצתי כמה פעמים בעיניי אך הדמות לא הייתה מוכרת. מרוב הטשטוש רק זיהיתי את מינה- גבר. ניסיתי להיזכר איפה אני ומי אני, ולפתע הכה בי חלל ריק, שום זיכרון. הכל ריק.

אין שום דבר! חור שחור!

התעוררתי במכה מהצרחה אשר שמעתי והבטתי בה המום מתמיד- היא התעוררה, לילי סוף סוף התעוררה! כל כך שמחתי אך מרוב התדהמה אשר הכתה בי לא יכולתי להזיז אף שריר ורק התבוננתי בה בפה פעור לרווחה. היא הסתכלה עליי במבט כאוב ומבולבל, עינייה פתוחות למחצה וכל תזוזה שלה נראתה סיפור משל עצמה. פתאום בלי התראה מוקדמת היא החלה לצעוק בקול שקט למדי ובחוסר כוחות, היא נלחצה ונראתה כל כך מפוחדת, המראה שלה כל כך הפחיד אף אותי. היא הוכתה בפחד פתאומי וצעקותיה לא פסקו. אחיות בית-החולים והרופא המטפל בה נכנסו במהירות האור אל חדרה.

"בחור, תחכה בחוץ!" ציוותה עליי אחת האחיות.

"לא, אני רוצה להישאר איתה." מחיתי בכל התוקף, לא רציתי לעזוב אותה. לא כשהיא במצב כזה.

"החוצה, עכשיו!"

יצאתי מחדרה בלית ברירה והתיישבתי בחוסר אונים על אחד הכיסאות שבמסדרון הלבן, כמו כל בית-החולים- חלול. שמטתי את ראשי ואחזתי בו בחוזקה. לא הבנתי מה קורה לה, מדוע היא הגיבה בצורה כזאת. קיללתי את הרגע בו התאונה הזאת התרחשה מלכתחילה. תאונה מזורגגת. המראה המפוחד שלה כמו שפן העומד לפני צייד אשר אוטוטו יורה בו הדהד בראשי ללא הפסקה. העייפות שלחה התראה גם באותן השניות, לא התנגדתי הפעם ועצמתי את עיניי במטרה להשכיח את המחזה הנוראי שזכיתי לראות.

צפצוף מכשיר האינפוזיה של אחד המאושפזים גרם לי לניצוץ של ערנות. פקחתי את עיניי ושפשפתי אותם בעדינות, בכדי שכל אשר נגלה לפניי יאבד את טשטושו. אותה האחות שגירשה אותי עמדה לצידי וסידרה מסמכים, ברגע שהבחינה בי היא מלמלה שלילי מרגישה טוב יותר מליל אמש, מה שאומר שביקורים בחדרה מותרים לציבור הרחב.

התייצבתי על רגליי ובקלילות ובאיטיות רבה על-מנת למנוע רעש, פתחתי את דלת חדרה.

"בוקר טוב." בירכתי אותה בחיוך ענקי אשר כיכב על שפתיי וזכיתי לקבל ממנה חיוך מהוסס. לקח לי בדיוק כמה שניות לשים לב למצב המעורער בו היא שרויה. התיישבתי ליד מיטתה ושלחתי ידי אל שערה עם הגוון הייחודי במטרה ליהנות ממגעו ולהרגיעה, אך ברגע שידי הגיעה ס"מ בודדים מראשה היא מיד הסיתה את ראשה בתנועה חדה.

"את לא זוכרת, נכון?" שאלתי והיא הנידה את ראשה לשלילה.

"התקשרתי אל אימך, אין מענה." סיפרתי, מנסה לשנות נושא באלגנטיות.

"הרופא אמר שאצטרך להישאר פה שבוע." הודיע לפתע. "בבקשה תשיג אותה, אני רוצה מישהו קרוב לידי." ביקשה במבט מתחנן שלא השאיר הרבה ברירות.

"אני מבטיח."

"דרך אגב, מה שם משפחתי? האחות אמרה ששמי לילי אבל היא לא ידעה את שם משפחתי."

"קונור. לילי קונור."

"נו, היא ענתה?" שאלתי בחוסר סבלנות, בית-החולים הפחיד אותי והרגשתי צורך עז לראות מישהו אהוב עליי, למרות שאיני זוכרת. אהבה מרגישים, אין צורך לזכור אותה. היא שם גם אם המוח יקרוס ושאר הגוף יכנס לתרדמת עמוקה, היא תמיד שם- כך שבטוח ארגיש בנוח עם אחד מקרוביי. והעובדה שאני בבית החולים כבר במשך שבוע ימים מזרזת את הרצון לצאת מפה.

"לא. מצטער." השיב אלכס ומבט מתנצל התפשט על פניו, "אולי עד שנצליח להשיגה תיסעי אליי?" הציע.

"אין לי דירה?" שאלתי, התפלאתי שבגיל כזה אני גרה עם הוריי. מסיבה לא מובנת זה הרגיש לי כל כך לא מתאים לי, אולם לא הכרתי בכלל את מה ששוכן בגופי, אך זה הרגיש לא נכון.

"יש לך, יוקרתית אפילו."

"אז מה הבעיה?"

"המפתח. לא נמצא עלייך שום חפץ בהגעתך לפה." הסביר לי את המצב ואני רק אמרתי 'ברוכים הבאים' להבעת התסכול שלי. "את יכולה לבוא אליי, כמו שאמרתי. עד שנשיג את אימך, כמובן."

"אבל..אני לא מכירה אותך וגם זאת סתם טירחה מצידך, אני לא רוצה להעמיס." אמרתי בהיסוס, הרעיון לא מצא חן בעיניי כלל וכלל.

"היי, את לא מכירה אף אחד." גיחך אלכס ואני רק חייכתי מעצם העובדה שיש משהו בדבריו.

"רק עד שנשיג כן?"

"עד שנשיג." אישר בחיוך ממיס. נמסתי בעצמי כמו סוכר במים חמים רק מלראות את החיוך של אותו הבחור הזר שניצב מולי.

"אתה בטוח שזה בסדר?" שאלתי בעוד שבעיני רפרפתי ברחבי החדר. להימצא בדירה לא מוכרת אשר נראית זרה הרגיש לי כה מוזר. לא זיהיתי אף חדר או חפץ אשר הדירה מכילה, למרות שאלכס דאג ליידע אותי בכך שרגלי דרכה 'יותר מדי פעמים' בדירתו. הו, הנה פרט ראשוני שגיליתי הודות עצמי- אני עלוקה.

"את רוצה קפה?" צעק אלכס מכיוון המטבח ואני רק תהיתי כיצד הוא הספיק להגיע לשם כל כך מהר.

"כפית אחת של קפה וכפית סוכר אחת, תודה." נפלט מפי בלי שום יכולת ממשית של שליטה, זהו היה מן זיכרון אשר התגלגל החוצה דרך הדלת הנעולה בזיכרוני. חייכתי. לזכור את הקפה שלי זאת כבר התקדמות.

אלכס הגיח לסלון עם שני ספלי קפה אשר הדים חמים יצאו מהם והתפזרו ברחבי הסלון הגדול שלו והמעוצב בטיב טעם.

"בואי, שבי." הציע אלכס והצביע על הספה לידו לאחר שמיקם את שני הספלים על שולחן הקפה הקטן.

"תודה." הודיתי בנימוס. שתינו בשקט את הקפה החם ואני רק הרהרתי לעצמי בנוגע לעצמי ומי אני בכלל. אולי אני פקידה עלובה? או מנהלת חשובה? או בכלל מובטלת שגרה בדירה שכורה עם עשרים ואחת כלבים ושלושה חתולים שכל מעשיה בחיים זה להתלונן עד כמה רע לה ולגדל את בעלי-החיים שבדירתה? כל ההרהורים הביאו אותי למחשבה גאונית שאין לי חלקיק קטן של מושג מדוע היא לא ביקרה לפני כן- לתחקר את אלכס הודותיי. מעבר לשמי וגילי הוא לא סיפר לי בדיוק הרבה, וזה מהסיבה שהרופא אסר עליו להעמיס עליי מידע בבום ואני צריכה זמן. לאחר שבוע בבית החולים המוח שלי מוכן ומזומן לפיסות מידע הודות הגוף המאחסן אותו.

"אלכס..." קראתי בשמו וגרמתי לו להתנתק מהקפה ומהעיתון שרפרף בו.

"כן?" הפנה אליי את מבטו.

"אתה יכול לספר לי קצת על עצמי?" שאלתי במן היסוס. הפחד מלגלות את לילי קונור התפשט בכל גופי. עצם המחשבה שאני לא אוהב את אשר אשמע שיתקה את גופי.

להעלות את הפרק היה פשוט סיוט! כל שניה זה חתך, מחק, העלים כל דבר שנכתב פה.

שעתיים אני נלחמת בעריכה הזאת כדי שיהיה פרק!

ואם כבר בעיות פרק- אתם רואים אותו מקוטע? או שלם?

בכל מקרה- איך הפרק?

קצת מאכזב, אם תשאלו אותי.

ד"א- לא. זה לא הולך להיות כמו שבטח כולכם [שתיכן.] חושבים- הסיפור לא יעסוק בכמה לילי כעת חמודה נפלאה וקוצ'י מוצ'י והוא יתאהב בה מחדש. לא. העלילה מסתובבת סביב משהו אחר. רומנטיקה בסיפור הזה היא תוספת נחמדה, לא מעבר.

רוזי.

עריכה:

סידרתי את הפרק!