מצטערת על העלמות ה'קטנה' שזכיתם לקבל ממני בימים האחרונים [ימים?! שבועות, במקרה הטוב.] לתופעה זו יש סיבה מוצדקת- המחשב שלי.
ברוב חוכמתי שפכתי כמות ענקית של מים הגרמה לו לא לעבוד לגמריי. בחיים לא העלתי בדעתי שדבר כזה יכול לקרות! לי! אני הבחורה הכי חיננית שיש [בחלומות, זה כן]. הדבר הנוראי הזה גרם לא רק למוות למחשב אלא גם מוות לכל הסיפורים שלי או כל דבר שכתבתי במשך כל חיי להימחק כלא היו. פשוט להיעלם! להיכחד! להישמד! להירצח! וכל התיאורים שיש לעוגמת הנפש הזו. שבועות התבכיינתי על גורלי המר, כל חיי היו במחשב הזה.
לאחר התבכיינות ושלל קללות נדיבות החלטתי שלהתמרמר זה לא הפיתרון ובשל השראה שנחתה עליי כתבתי את הסיפור שאתם הולכים לקרוא עכשיו [במידה ואתם רוצים, כן? אני לא מכריחה ולא משדלת אף אחד. בושה וחירפה בכלל לחשוב שאני כן. (מישהו רוצה חמישים שקל, סוכריית טופי ומחמאות אינסופיות אם הוא יקרא את הפרק?) 
]
אני כל כך אוהבת את העלילה שלו ובכלל את הרעיון המרכזי. אוהבת? אני פשוט מאוהבת בזה! ברצינות, זה הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו וליצור אותו. כל מה שכתבתי עד עתה היה כל כך בנאלי עד כדי בחילה, מה לא? וזה, זה פשוט הדבר הכי יפה שהולדתי [נו, תנו לי להפריז, אני בחורה מתלהבת ובעלת מחשב מת- מגיע לי!].
נקווה גם שכתיבת הרעיון הנפלא שלי תהיה טובה ולא תבייש אותו.
תהנו וכאלה 
[הוא יצא מעט ארוך, לא להרוג אותי, זה היה נחוץ.]
לא אותה אחת- פרק 1.
"תיזהרי, טוב?" אמרה אימי בזמן שהשקיפה עלי מפתח הבית בו גדלתי כשנכסתי אל מכונית המרצדס השחורה שלי.
"טוב, אמא." אמרתי בחיוך מרגיע, משדרת לה שאין כל סיבה לדאגה. חיוך בודד שהרגיע אותה יותר מכל המילים היכולות לבקוע מפי אי פעם. בקלילות רבה היא נפנפה בידה וסגרה את הדלת הלבנה שמהודרת בשלט פרחוני אותו הכנתי בחוג יצירה בהיותי בת 10.
הכנסתי את המפתחות והתנעתי את המכונית. כל גופי היה ממולא בהתרגשות מזה יומיים- מאז שמצאתי טבעת אירוסים בכיסו של בן זוגי מכבר שנה שלמה. העובדה שקיבלתי ממנו שיחה אתמול בערב, בה הוא הודיע שברצונו לדבר איתי על עניין חשוב והזמין אותי לארוחת ערב במסעדה הכי נחשבת בעיר, הגבירה את התרגשותי לממדים ענקיים בגודלם.
בקרוב אהיה נשואה לאלכסנדר וויליאמס, או במילים אחרות- למיליונר בעל מגזין האופנה הכי נחשב במאה ה-21. במשך שנה שלמה אני מחכה להצעה זו התשגר את הקריירה שלי בצעדי ענק בתור עיתונאית ותנפח את הבנק שלי לסכומים שיכולים לחרוץ לשון לחשבון הבנק של רוטשילד. מאוהבת אני לא, איני מכירה אותו אפילו לעומק, מעולם לא התעניינתי בו באמת. ראיתי בדמותו רק עתיד מעולה וקריירה משגשגת. אולי רק בתחילת יחסינו הוא מצא חן בעיניי באמת, אך כבר לא. העובדה שהוא נאה בצורה לא הוגנת כלפיי רוב אנשי העולם תרמה לו נקודות רבות אצלי. בעל עשיר ונאה עד מאוד, יותר טוב מזה?
עצרתי את המכונית מול הבניין הענק והמפואר המתנשא לשש קומות אותו פקדתי מדי יום- בניין מערכת המגזין 'מאדאם' בו עבדתי בתור כתבת.
נכנסתי הישר לתוך הבניין, מצויידת בהבעה סרקסטית כלפי שאר העובדים והליכה זקופה ומעודנת. מביטה בזלזול בולט לעין בשאר העובדים הנמוכים בדרגתם ממני.
נכנסתי אל המעלית ולחצתי על הקומה החמישית- קומת מדור האופנה- המדור הכי גדול והמרכזי של עיתון הנשים 'מאדאם'-המדור עליו הייתי אחראית. חלפתי על פניי עובדי החברה ופילסתי את דרכי ישירות אל תוך משרדי המסוגנן. התיישבתי על הכיסא הגדול וחייכתי חיוך חושף שיניים ברגע שנזכרתי שהערב החלום הכי גדול שלי מתגשם.
דפיקה חלושה בדלת שיבשה את מחשבותיי. מהדלת הגיחה נערה בת 19 לכל היותר, נמוכת קומה ובעלת משקפיים מכוערות למדי, תואמות באורך פלאי למראה הכללי שלה. היא נכנסה בצעדים איטיים ומהוססים עד שנעמדה מול שולחני.
"מי את?" שאלתי ובחנתי אותה ללא בושה ובצורה הכי מאיימת שיכולתי, גורמת להבעה מבוהלת על פנייה אותה היא ניסתה להסתיר ללא הצלחה.
"אני..מלי-ליסה, א-אני מחליפה את ג'ודי כי היא בחו-חופשת לידה." אמרה משפט שלם בגמגום מוחלט הגרם לי לגלגל את עיני.
"כלומר, את המזכירה החדשה שלי?"
"כ-כן." גמגמה בצורה אשר גרמה לעצביי לעלות בשנית.
"אוך, היא היתה המזכירה היחידה שהועילה איכשהו. תראי, יש הרבה שהיו מתים על העבודה הזאת ואת לא ניראת לי מוצלחת במיוחד אז בואי נסכם שתעשי כל מה שאבקש ממך ובצורה הכי טובה שיש. אה כן, ותפטרי מהגימגום המעצבן הזה, עוד אקבל התקף עצבים ודום לב בגללך."
"א..א.." ניסתה להשחיל מילה, אך מרוב השוק אליו היא נכנסה לא הצליחה.
"למה את עוד פה? לכי ותעשי את העבודה שלך." אמרתי, "אה כן? ויש לי הודעות?" שאלתי לאחר שהיא פנתה ללכת.
"שניה." היא פתחה את היומן אותו החזיקה בידיה הרועדות ודפדפה בו במרץ עד שהגיעה לדף המיוחל, "כן, מר וויליאמס א-אמר שתבואי אליו למשרד ב-ברגע שתגיעי."
הנהנתי בראשי ובעזרת תנועת יד קצרה סימנתי לה ללכת לדרכה, רחוק ממשרדי.
מזכירה מגמגמת, נו באמת. קיוויתי שג'ודי תסיים כבר את הלידה המזורגגת שלה ותחזור לעבודה, היא המזכירה הכי מוצלחת שהייתה לי עד כה.
-
זו הייתה לילי אשר התפרצה למשרדי ללא דפיקה בדלת כהרגלה, וגרמה לי להפסיק לערוך את הכתבה עליה עבדתי מזה חצי שעה.
"מה שלומך מותק?" שאלה לאחר שהתיישבה על ברכיי. לפני שבכלל הספקתי לספק לה תשובה הרגשתי את פיה על שלי ואת לשונה משתחלת אליו. 'תודה על ההתעניינות' חשבתי בראשי.
"מה שלומך, מתוקה?" שאלתי אותה לאחר הנשיקה הממושכת, בחיוך מזוייף שהצלחתי לגרד משפתיי.
"גרוע, גרוע ושוב גרוע!" אמרה בליווי תנועות דרמטיות למדי, "יש לי מזכירה מטומטמת והכי גרוע- מגמגמת, וג'ודי המזכירה הכי טובה שיש לי ותהיה לי בחופשת לידה, כאילו באמת? אני לא חשובה יותר מילד מזורגג?! בכלל למה צריך ילדים!? הגוף מתעוות והם סתם מתרוצצים ומפריעים בכל הזדמנות אפשרית." קיטרה כהרגלה ואני עשיתי את מה שנהגתי לעשות כל פעם בסיטואציה כמו זאת- הנהנתי בראשי והשחלתי 'נכון' מדי פעם, מראה על התעניינות לכאורה.
"אבל הארוחה שלנו הערב מעודדת אותי מאוד, וגם הידיעה שלך אהובי." היא משכה אותי לעוד נשיקה ממושכת, שיטחית וחסרת כל רגש.
הרגש היחידי שיש לי אל לילי הוא סלידה ואנטיפתיה.
היא נראית כל כך מאושרת, חבל שהידיעה אותה אני רוצה להודיע לה הערב תהרוס לה את כל האושר הזה. הידיעה שאני רוצה לגמור את היחסים המעיקים הללו.
התחלנו לצאת לפני שנה, כשרק העסקתי אותה במגזין בתור כתבת זוטרה, היא הייתה נערה נחמדה בת 19 שרק סיימה לימודי תעודה והתחילה ללמוד לתואר בעיתונאות באוניברסיטת אוקספורד. היא הייתה כל כך נחמדה ותמימה, המתיקות שלה היא זאת שכבשה אותי מלכתחילה. אך אותה הלילי נעלמה ברגע שקידמתי אותה לעורכת מדור האופנה, ולא בשל העובדה שיצאנו אלא בגלל כישוריה המדהימים, היא הייתה כל כך מוכשרת והתשוקה שלה לעיתונאות התעלתה על כל עובד במערכת. היא כבשה אותי, כל כך כבשה אותי שאיבדתי את ליבי וגרמה לראשי להסתובב ולהסתחרר כל פעם מחדש ברגע שראיתי אותה.
עם הזמן וההצלחה שעלתה לה לראש היא נהפכה לבחורה נרקיסיסטית ובלתי נסבלת. כעת, הדבר היחיד שכובש אותי אצלה היה הרגע בו סתמה את פיה וקיטוריה פסקו.
היא נראית טוב, זה כן, אפילו מעולה! היא בחורה יפייפיה עם גוף משגע. מנערה חמודה ונחמדה היא נהפכה לבחורה סקסית אך גועלית בצורה קטסטרופלית.
אתמול, אחי סיפר לי על כך שהוא רוצה להציע לקייט- בת זוגתו מזה כבר שנתיים וכמה חודשים- נישואים. קייט היא אישה נהדרת ואוהבת, האושר שהיא מסבה לו הוא בלתי ניתן לתיאור. השיחה הסתיימה בכך שהוא ביקש שאשמור את הטבעת אצלי בכדי שקייט לא תמצא ומסקנה אחת וברורה- הגיע הזמן לסיים את יחסיי עם לילי.
בצלצול אחד בשעות הערב המאוחרות בישרתי לה שאני צריך לדבר איתה על נושא חשוב. החלטתי להיות עדין ולהזמינה לארוחת ערב במסעדה המלאה בסנובים שהיא אוהבת, לסיים את הקשר בידידות.
"על מה אתה חושב כל הזמן?" קולה קטע את כל מחשבותיי והבטתי בפניה אשר נגלו לפניי.
אני מסתכל עליה ורק שואל את עצמי- לאן נעלמת לילי? לאן?
-
"איך השימלה?" שאלתי את אנה, חברתי הטובה ביותר בעוד שבחנתי את עצמי במראה- השמלה הקלאסית בצבע השחור אשר הגיע לי עד הברך ישבה מדהים על גופי והדגישה את כל קווי המתאר שלו, השער הארוך בצבע הבלונד-ג'ינג' בעל הברק הייחודי והיפייפה היה מהודר בסלסול מעודן של בייביליס, ונעלי העקב השחורות של ג'ימי צ'ו התאימו בצורה מדוייקת לרגליי. נראיתי מעולה, הכי מעולה שיש.
"את נראית נפלא, לילי! את כל כך יפה, אין מצב שהוא לא מציע לך נישואים הערב." אמרה אנה בהתלהבות קצת מחשידה ואף נראתה לי מזוייפת. הרגעתי את עצמי בכך שאני סתם פרנואידית.
"את צודקת, אני נראית נפלא." אמרתי וענדתי את שרשרת הכסף שקיבלתי מאלכס לרגל חגיגת חצי שנה ליחסינו.
הושטתי את ידי אל תיק היד השחור שנח לו על מיטתי והבטתי בפעם האחרונה במראה לפני שיצאתי מדירת הפנטהוז המפוארת שלי, לא שוכחת לזרוק 'ביי' לעבר אנה ולשמוע ממנה 'בהצלחה ואין מה לדאוג' למיניהם.
נכנסתי אל המכונית ונזכרתי בטקס הקבוע של אימי להזהיר אותי בנסיעה- 'תיזהרי בכבישים, הם מסוכנים', כך תמיד נהגה לומר ואני רק חשבתי כל פעם מחדש עד כמה היא פרנואידית.
הצליל שבקע מהמנוע בישר על תחילת דרכי אל חלומי- הצעת הנישואים מאלכס.
באמצע נהיגתי, צלצול הפלאפון התגלגל אל תוך אוזניי. הושטתי את ידי אל התיק והוצעתי אותו.
"כן?"
"לילי? מה שלומך?" שאלה אחותי- סטפני- מצידו השני של הקו.
כל כך שמחתי לשמוע ממנה שאיבדתי ריכוז מוחלט מהנהיגה ולפתע זכיתי להסתנוור מאור חזק ורעש נורא הדהד באוזניי כמו חריקה מצמררת.
לא הרגשתי את גופי, לא ראיתי כלום, ולא שמעתי כלום. רק אור לבן אשר לאט..לאט נעלם גם הוא כלא היה.
איך היה הפרק? נהנתם?
ספויילר קטן להמשך- הסיפור משתנה בתשעים מעלות והכל מתהפך.
אל תמהרו לשלול אותו בשל הדמות הראשית והמוצגת כחתיכת כלבה גועלית, שהיא לא אחרת מאשר לילי.
דרך אגב- אני כותבת מהמחשב הרגיל ולא מהבייבי שלי- הלפטופ היקר והז"ל, הכל כל כך מוזר לי והכי נורא- אני לא יכולה לסחוב אותו למקומות שהם לא החדר שלי! זה כל כך מבאס. לכן, תעזרו לי לספק סיבה מספיק טובה בכדי להתחדש בלפטופ חדש ולהבטיח שהוא לא ימות כמו הישן ושאהיה מספיק אחראית. עצות זה הדבר הכי מבורך שיכולים לתת לי ברגעים הללו. [שביתות רעב (בהם אכלתי בשושו מוחלט, אבל עדיין- שביתות רעב!) לא עזרו, אז תחסכו עצה ספציפית זו].
חיבוקים ונשיקות,
רוזמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Rosemary