Rosemary's Stories

 סיפור חדש, מבית היוצר- רוזמרי הטיפשה (ע"ר).

אז עלילות עיר האורות בסוף אין, אבל עלילות לונדון, עיר הגשרים- יש!

תקראו, תהנו ואם תרגישו צורך- תביעו דעה

פרק 1-  שינוי חד.

הנדתי את ראשי מצד לצד כלא מאמינה והתעטפתי בהבעה חיוורת מתמיד. הרגשתי את מערכת הנשימה שלי מאיימת לקרוס ואת גופי זועק מכאב. המילים שלה ננעצו אל תוך ליבי כמו מחטים בבובת וודו. התפללתי שזה לא קרה. הזוהמה הזאת לא יצאה מפיה לעולם, הכל כתוצאה מהדמיון הפורע שלי או זה נאמר תוך כדי חלום שאני חולמת עכשיו. זה לא קרה.

תפילותיי לא נענו, אף לא אחת מהם. זאת הייתה המציאות שלי יותר מאי פעם.

"מה נפגעת עכשיו?" שאלה בזלזול בו התאפיינה כל חייה, פוגעת בלי קמצוץ של רגשות אשמה.

"את..את.." מלמלתי ללא הצלחה. אוצר המילים שלי הצטמצם מידית ולא יכולתי להגיב, לא הייתי מסוגלת לפלוט משפט שלם שלא נדבר על אחד הגיוני שיפגע בה כמו שהיא פגעה בי.

"כולה אמרתי שאף פעם לא רציתי אותך ולילי טובה ממך בהכל, זאת האמת. תשלימי איתה." המטירה בזעף לא מוצדק. אני הפגועה פה, אני היא זאת שקיבלה חבטה ענקית וסטירה לפנים שהבהירה לי הכל. לי יש את הזכות לכעוס ולזעוף, לה אין.

בלי להוסיף מילה שגם ככה לא תצא ממני בזמן הקרוב לקחתי את רגליי הארוכות והלכתי משם, מותירה אותה מאחור.

"איך תחזרי? אין לך אוטו." צעקה לי בזמן שהתרחקתי.

לא השבתי.

"בואי אני אסיע אותך, תפסיקי להיות מטומטמת." המשיכה לשחק את ההצגה הפרטית שלה- של האם המודאגת.

לא השבתי.

"לא צריך, פרה מטומטמת!" זרקה בכעס ונכנסה חזרה לתוך המכונית השחורה והגדולה.

המשכתי ללכת לכיוון לא מוגדר. כל מה שחפצתי בו ברגעים אלו- הרגעים בהם נשברתי לרסיסים ממשפט בודד- היה להתרחק ממנה ומזירת הפשע בה היא רמסה אותי. ידעתי שהיא צודקת. עד כמה שלא אנסה להיות טובה יותר, מוצלחת יותר, חכמה יותר או יפה יותר, תמיד היא תשווה אותי ללילי בתור הכבשה השחורה. רגליי היו אדון לגופי, תפסו פיקוד והובילו אותי ללא מטרה. צלצול מוכר של  'טורי היימוס' בקע מתוך התיק האופנתי שהונח על כתפי השדופה. נעצרתי במקומי והוצאתי את הפלאפון מתיקי, בלי לחשוב פעמיים- סוגרת ומחזירה חזרה. הדבר האחרון שרציתי כעת זה לשמוע קול אשר לא שייך לי, ברגעים כאובים כמו זה אהבתי להיות בחברת עצמי. אעדיף לחצות את לונדון כולה בעירום מאשר שמישהו יראה אותי שבורה וחלשה. בעולם הזוהר אין מקום לחלשים. אם ארצה להצליח אצטרך לחשל את עצמי ולעמוד בגב זקוף אפילו אם בפנים אתמוטט טוטאלית ואהפוך לעפר ולא כלום אחד גדול. אור לא נעים סינוור אותי מרחוק והתקרב במהירות. זינקתי מיד אחורנית ברגע שהבחנתי במכונית. אותה המכונית נעצרה בצידי הכביש וממנה יצאה דמות לא מזוהה בתוך כל החשכה שהרחוב התהדר בה.

"כנסי." ציוותה עליי אותה הדמות. זיהיתי אותה לפי הקול. זהו היה טים, חברי הטוב ביותר.

בשתיקה מצמררת נכנסתי אל האוטו כפי שציווה עליי בקולו הסמכותי. לאחר טריקת הדלת הרועמת טים התניע את המכונית ובלי להוסיף מילה הוא החל לנסוע.

לאחר נסיעה אילמת ולא ארוכה הגעתי לפרבר המוכר ולכניסה של הבית המוכר אף יותר.

"חכי פה." ציווה עלי ונכנס פנימה אל תוך הבית שנגלה לפנינו.

הרמתי את ברכיי אל המושב והצמדתי בכל הכוח אל גופי. מתכנסת בתוך עצמי עד כמה שאפשר.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" שמעתי את צעקותיה מתוך הבית.

"את באמת חושבת שאניח לה להמשיך לגור איתך אחרי מה שעשית לה!?" צעק טימי בכעס עליה. באותם הרגעים לא זיהיתי את טימי. זהו לא היה הטימי שתמיד נוהג להיות שליו ורגוע, אלא זה היה הטימי שהגן על היקרים לו כמו לביאה המגנה על צאצאיה. אהבתי את זה בטימי. את האהבת אחות שהוא רכש לי והגן עליי בכל הזדמנות. זה הטימי שלי, הטימי היקר שלי.

"תחשוב טוב לפני שאתה עושה את זה, טימוטי. תחשוב עד כמה הקריירה שלך באמת חשובה לך." אמרה בקול רם, לא בצעקה אבל מספיק חזק בכדי שאשמע מהמקום בו נמצאתי, רחוקה בתוך האוטו.

בתגובה טימי החזיר לה צעקה והמטיר לעברה מספר מגוון של קללות. הפסקתי לעקוב אחרי הריב שלהם ועצמתי את עיניי, מנסה להשכיח הכל, לחסום את המחשבות הטורדניות. לאט..לאט..נעלמתי.

טריקת הדלת של ביתי העירה אותי. פקחתי את עיני בתנועה חדה וראיתי מולי את טימי הולך לקראתי ובידיו שתי מזוודות. הוא הכניס אותן למטען והתיישב לידי, "זהו, היא לא תטריד אותך יותר." אמר והשעין את ראשי על כתפו. עוטף אותי בידיו, נותן לי לטבוע בחיבוקו.

"אבל מה עם-"

"אל תחששי לקריירה שלך. בינך לבין אימך ימשיכו העסקים המקצועיים אבל לא מעבר." קטע אותי וליטף את שערי. גורם לי להרגיש מוגנת ואהובה כמו שרק הוא יודע.

___

"בוקר טוב היפיפייה הנרדמת." זה היה קולה של ליזי אשר ניפץ את כל חלומותיי והעיר אותי משנתי העמוקה.

מבלי שהספקתי למצמץ הרגשתי את גופה על שלי, כורכת את זרעותיה סביבי ועוטפת אותי בחיבוק דוב חמים.

"התגעגעתי אלייך, ילדה יפה." לחשה לאוזני והתנתקה ממני, מתיישבת לידי על המיטה בישיבה מזרחית. "יהיה בסדר." אמרה בחיוך מנחם וליטפה את ידי.

"טימוטי, תזיז את התחת שלך לפה." צעקה בקולניות רבה מדי בשבילי- בן אדם שרק קם משנתו.

"מצטערת בובה." צחקקה להבעה המעוות שהלבשתי על פניי.

קמתי מהמיטה ושמתי עליי את חלוק הקטיפה בצבע לילך שלי, מכסה בו את גופי הצנום. בצעדים כבדים ועייפים הלכתי לכיוון חדר האמבטיה בכדי לשטוף פנים.

"מתי הספקת להגיע בכלל?" שאלתי אותה בזמן שפתחתי את הברז ונתתי למים הקרים לרדת ולפנות את הבמה לחמים.

"לפני חמש דקות, בטיסת בוקר." אמרה ונשכבה בנוחיות על המיטה וזה אחרי שהיא שלחה כמה צעקות בוטות לטימי.

"אני בא, אני בא." נשמע קולו המעומם מלמטה.

ניגבתי את פניי במגבת הקטנה והוורודה שנחה לה על המתלה ופניתי לארון. עברתי בין כל הבגדים אשר סידרתי יחד עם טימוטי אמש. עוברת בעיני על כל פריט ומתכננת מה ללבוש. הוצאתי שמלה בגוון כחלחל הצמודה לגוף ומדגישה את קווי המתאר שלו, בעלת מחשוף קליל ושרוולים בעלי נפח. נעלתי נעלי עקב שחורות ופיזרתי את שיערי הבלונדיני בעל הבקבוקים הזעירים בקצותיו.

"מישהי יפיפייה היום." העירה ליזי ששכבה לה על המיטה.

"למישהי יש מסע קניות לעשות. אני צריכה מצעים ודברים לחדר." השבתי בחיוך, "דרך אגב, גם לך יש. את באה איתי."

"יואו מגי! את אפילו לא מתארת לעצמך כמה אני שמחה שעכשיו תגורי איתי ועם טימי, למזלי חדר האורחים בדיוק מתאים לך. הייתי מביאה לך את החדר שלי אבל החדר אורחים באותו הגודל בדיוק." אמרה בשימחה ועליזות האופיינית לה.

"כמה את מדברת, ליזי. אבל האמת- התגעגעתי לזה." אמרתי וחיכתי אליה חיוך מאוזן לאוזן.

"הנה אני, קרציה." הגיח טימי בפתח הדלת. הוא מיד מצא את דרכו אל המיטה ונשכב עליה ליד ליזי.

"עכשיו שאנחנו הולכים לגור שלושתינו יחד צריך לקבוע כמה כללים." אמרה ליזי ואני התיישבתי לידם. אני וטימי הנהנו בתשובה והיא המשיכה בדבריה: "קודם כל, כשלמישהו מתחשק להוציא לחצים שמצטברים, אם אתם מבינים את כוונתי, אז עושים את זה רק בתוך החדר השייך לו. לא בסלון, לא בחדר של מישהו אחר, האמ, טימי ולא במטבח, שירותים או כל חדר אחר. רק בשלך! והכי חשוב, משתדלים לעשות את זה בשקט, אני לא צריכה לשמוע גניחות ברחבי כל הבית. במיוחד את מגי."

"כן מגי, את הכי קולנית פה במיטה." זרק טימי ושניהם צחקו.

"היי! חוצפן! אני היא לא זאת שעשתה את חבר שלה באמצע הסלון ואז ההורים של ליזי נכנסו." אמרתי והתגלגלנו מצחוק רק מלהיזכר ברגע ההוא.

"נכון! זה היה כל כך מביך שחיפשתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. טמבל." המשיכה לצחוק.

"מה את שמחה, את בכלל עשית את זה עם דילן במטבח ועוד בבוקר. אז תשתקי." העיר טימי, לא מפסיק לצחוק לרגע.

"טוב אז דיי! זהו, הנה עכשיו קבענו שלא עושים את זה יותר. מסכימים?" שאלה ליזי.

"מסכימים."

"מה דעתך על הנורה הזאת?" הצביע טימי על אחת הנורות מן הרבות.

"היא זועקת מדי, אני רוצה חדר בצבעי תכלת ושמנת. משהו רגוע. ואם הטעם הטוב שלי לא מטעה אז אדום זה לא יתאים." השבתי לו ובחנתי את שאר המנורות בחנות.

המשכנו לטייל בין כל חפצי הבית והנוי השונים, מחפשים דברים היתאימו לחדרי החדש, יותר נכון- חדר האורחים המשופץ בביתם של טימי וליזי. מדי פעם ראינו חפץ שמשך את תשומת ליבנו ואף העמסנו לעגלה.

"הולי שיט. מגי תראי את השטיח השמנת הפרוותי הזה. הוא מתאים לך בול!" הצביע בהתפעלות ליזי לעבר שטיח יפה שניצב מולנו, היחד מכל המבחר שבאמת התאים. ממש בזמן מצאתי אחד יפה כזה.

"מה?! מה נראה לו?" פלטתי בליווי עיניים פקוחות כצלחות ורצתי לעבר השטיח לעתיד שלי.

"סליחה אדוני, השטיח הזה שלי." אמרתי ואחזתי בשטיח בכוח.

"לא נראה לי." אמר ואחז בקצה המנוגד לשלי.

"תראה, ראיתי אותו ראשונה אבל אתה פתאום נדחפת, אז תהיה ג'נטלמן ותן לי אותו." הטון בו דיברתי נשמע מאיים וחריף.

"עלמתי היקרה, תרפי מהשטיח שלי כבר. לא אכפת לי אם ראית אותו או לא, הוא שלי. את מוזמנת ללכת ולשתוק." אמר ומבטו נראה דיי משועשע מכל הסיטואציה. הרגשתי כאילו הוא נלחם עליו רק בשביל הפרינציפ. ממזר חולני.

"אתה חצוף!" פערתי את פי ומשכתי את השטיח ביתר חוזקה. אך הוא היה חזק ממני ולכן השטיח נשאר בידיו.

"לא נורא, תחפשי משהו אחר." אמר ביהירות וקרץ אליי, הולך עם השטיח שלי.

"את ראית את החתיך הזה? פאק, פתאום חם פה." התלהבה ליזי וטימי נראה מרוצה לא פחות ממנה. עושים תנועות מצחיקות עם הידיים, מנפנפים אחד על השנייה.

"תראי את התחת הזה. סקסי." זרק טימי ושניהם עקבו בעיניהם אחר האיש החצוף ברעוותנות וחרמנות.

"היי! הוא גנב ממני את השטיח, שכחתם?" ציינתי בקול נעלב אבל שניהם המשיכו להפשיט אותו במבטם. לא מתייחסים להערה שלי.

"טוב קדימה נמשיך! מה נתקעת פה?" אמרה ליזי בהתלוצצות לאחר שהאיש נעלם מהאופק. צחקתי בתגובה והמשכתי ללכת בעקבותיהם ולבחון את הפריטים השונים.

הודתי בליבי על כך שיש לי את שניהם, הם העלימו כל קמצוץ של זיכרון מליל אמש. אני שמחה שיש לי אותם, ועכשיו, ששלושתינו נגור יחד אני בטוחה שהמצב שלי ישתנה לטובה.

אהבתם? או לפרוש חזרה למגירה?

רוזי.

לפני שעתיים עגולות ישבתי לי ועיינתי בכל הסיפורים שהצטברו לי ובכל החומרים שלי, מהרהרת ביני לבין עצמי אם לתת להם הזדמנות להתפרסם.

לאחר פרק זמן של הרהורים החלטתי לפרסם את היצירות שלי. אז הנה מצאתי את עצמי פותחת בלוג.

למען האמת זה נשמע כיף, ואני מקווה שימשיך להיות כיף. שארכוש לעצמי קוראים חביבים שיאהבו את מה שיש לי להציע ויתמכו.

מחר אבוא עם סיפור חדש שהעלילה שלו מתקיימת בפריז, עיר האורות היפיפייה.

כולי תקווה שתאהבו את הסיפור והכי חשוב- תהנו ממנו.

rosy.