לפני הפרק אני רק רוצה לומר שאני מתנצלת שהוא מתפרסם רק עכשיו וחיכיתם כל כך הרבה זמן. בכל זאת, בגרויות זה עסק רציני.
הזמן בו כתבתי ממש מצחיק אותי- לרוב זה בהפסקות כשמצאתי פינה והתבודדתי, פעמים רבות בשעות ה-'קטנות' של הלילה כשניחנתי בעייפות וחוסר פוקוס מוחלט ולפעמים בבקרים כשקמתי מוקדם בכוונה מלאה לכתוב.
אז היי, אל תיהיו מופתעים אם הוא לא יוצא כל כך טוב 
עצם העובדה ששבוע עבר ואיתו הסבלנות שלכם הרגיזה אותי ולא יכולתי שלא לפרסם למרות הכל.
הזהרה קטנה מראש- משפטים חסרי הגיון, שגיעות כתיב או טעויות הקלדה יכולים להופיע הרבה בפרק בשל הסיבה שלא יצא לי לעבור עליו לפני ולערוך כמו שאני נוהגת לעשות עם כל דבר שאני כותבת, לכן לא להרביץ לי אם תיראו כמה.
הערות וביקורות יתקבלו בברכה 
פרק 2- מה הסיסמא?
השמיים בישרו על מזג-אוויר נעים והשמש לא הפסיקה לחייך במרץ. הבטתי סביבי, האנשים שנגלו לפניי כנראה שכחו להציץ בחלון לפני שיצאו מביתם- כולם היו לבושים בבגדים ארוכים וחמים. גורמים לי לגחך ולשאול את עצמי אם הם שפויים. אחרי הכל, ללבוש סוודרים ביום קיצי זה לא כל כך נורמלי.
התקדמתי מספר מצומצם של צעדים אל היעד שלי ובמהרה מצאתי את עצמי עומדת מול אותו הבניין אשר פקדתי כל יום ויום. בתחילת דרכי, לפני חמש שנים, נכנסתי לתוכו בחיוך והתלהבות אינסופית, התשוקה הנערית שאפפה את כל גופי הייתה מרהיבה. הרטט של ההתחלה החדשה לקראת משהו גדול, משהו חלומי. הפחדים הקטנים והטובים לקראת הצעד הראשון תמיד הקסימו אותי והתחבבו אליי. כעת, ביום חמים זה, אין בתוכי אף זכר לאותה השמחה להיכנס לבניין הזה. רק מהביט בשלט הכניסה הגדול והנוצץ- 'סוכנות דוגמנות שרידן ק.'- אני זוכה לחלחלה. הפחד הטוב התחלף לפחד הרע והמעיק. ובמקום לצפות להתחיל את היום הנפלא, אני מייחלת שהוא יגיע לסופו במהירותה האור.
נתתי הצצה אחרונה בשלט המוכר ובצעדים איטיים זחלתי לעבר הכניסה. הקצב האיטי נבע מתוך ההיסוס האינסופי שלי. מקווה שבזמן הזה- עד שאגיע- יקרה משהו יוצא דופן אשר ימנע ממני מלהיכנס ולהתחיל בכל הסיוט מחדש. אך לא, הגעתי לכניסה, מוכנה ומזומנה לאותו הסיוט המתמשך בגרסה הבוגרת שלי והפחות שמחה מהגרסה המתחילה והמאושרת.
דחפתי בקלילות את דלת הכניסה המסתובבת, לא טורחת להפעיל כוח פיזי רב בידיעה שסטיבי לא נמצא. הדלת לא הגיבה, נשארה במקומה. 'שיט.' פלטתי כנגד שפתיי. קול הצחקוק המתגלגל שלו נשמע מהצד, מעמדת השומר.
"נו סטיבי, לפחות לא היום." הפצרתי בו בקול מתחנן.
הוא צקצק בלשונו בתחושת עליונות, "מה הסיסמא?" אמר לבסוף את מה שחיכה לו במשך כל היום.
כל יום תמיד התחיל בריב עם הדלת המסתובבת הארורה שסטיבי חסם בכוונה זדונית. סטיבי, שומר הבניין הקבוע שלא עבד רק בימי שני, היום. כל בוקר ובוקר היה לו תחביב ייחודי- להציק לי.
"אולי תהיה נחמד היום?" תקעתי בו שני עיני כלבלב המתחננים לשחרור מהמעשה הלא חביב עליי במיוחד.
הוא הנהן בסיפוק עצמי מופרז ועל שפתיו הגיח אורח חשוב אשר מבקר לעיתים יותר מדי קרובות- החיוך הסרקסטי.
"אוף, נודניק." נחרתי בבוז ומיד התחלתי את הטקס היומי שלי- המנוע של חייו של סטיבי.
"סטיבי אתה הכי טוב שיש, משום דבר לא חושש, כל יום נראה נפלא ואני סתם קרפדה." אמרתי בהתלהבות מדומה בתוספת צעדי ריקוד מרושלים הגורמים לכל האנשים סביב לפרוץ בצחוק ולי להתכסות בצבע האדום.
"זהו, מרוצה?!"
"לא ממש האמת." חרץ את לשונו, "אבל אני נחמד היום אז לא אגרום לך לומר שוב." הוסיף לדבריו.
"תודה, תודה ושוב תודה!" הודיתי לו מכל ליבי ודחפתי את הדלת, אך הפעם היא כן הסתובבה.
"היי, מגי!" קרא ומיד סובבתי את ראשי, "שלא תתרגלי לזה, כן?" קרץ אליי.
צחקתי והמשכתי הלאה בדרכי אל המשרד של המפלצת הראשית, הידועה בשם- שרלין קונור- אימי.
בדרכי אל המעלית בירכתי לשלום כמה מעובדי הסוכנות אשר מתרוצצים ללא מנוח ומבצעים את עבודתם במרץ, בקולגות- הדוגמניות הארוכות רגליים אשר מזיזות את העכוז במחשבה שכל העולם שייך להן, וללקוחות בעלי החברות הגדולות שאצל רובם כבר עבדתי. כולם עסוקים בעולם שלהם, בצרות שלהם, באושר שלהם- בעצמם. לאף אחד לא אכפת אם עיקלו לך את הבית, אם אתה מפוטר או שקרוב שלך מת. הכל פה מתנהל ע"פ התוכנית של האגואיזם והאנוכיות- אתה בראש הרשימה.
כולם גם נראו בעלי בעיות משל עצמם, מהקטנות ביותר עד לגדולות ביותר אך הם היו אדונים לעצמם, לא תלויים בדבר. קינאתי בהם על כך, על היכולות לטבוע בצרות ברשות עצמך ולא בתלות של גורם אחר המזכיר לך עד כמה הצרות גדולות מדי יום ויום. בליל שלשום, חלק ממני השתחרר ממנה, אך החלק הגדול עדיין נשאר איתה, פה בסוכנות שלה. העבודה שלי התנדנדה על חוט מתוח. איני יודעת את הצפוי לי. אבל אחרי הכל, אני גאה בהקלה הקטנה של השחרור מהציפורניים שתקעה בי. אני מתחילה להיות ציפור חופשית, בעלת כנף אחת. את הכנף השני אשיג ברגע שהיא לא תהיה אחראית על המשכורת שלי- מה שלא כדאי לי כלל וכלל.
צליל המעלית אשר הגיעה לקומה שלה קטע כל מחשבה שהתרוצצה בראשי. התקדמתי על עקבי העשר סנטימטר שלי ישירות אל משרדה.
"שלום." בירכתי את מזכירתה בעלת המראה המצחיק- שער מטולטל אדמוני, ופנים הדומות לארנב קטן בתוספת גשר. בנשימה עמוקה אך סודית הקשתי על הדלת המהודרת שלה, כמו כל הסוכנות שברשותה וכמוה- מגונדרת מעל ומעבר.
"רצית משהו?" אמרה באדישות לכאורה כשמבפנים אני סבורה שהיא רוצה לתקוע בי עפרונות כמה שיותר עמוק, לאחר שנכנסתי אל משרדה.
"שלום גם לך." הערתי בציניות והתיישבתי על הכיסא מולה.
"הזמנתי אותך לשבת?"
"הזמנתי את עצמי." אמרתי בחיוך מעולץ והעברתי רגל על רגל.
"רצית משהו?" חזרה על אותה השאלה בה בירכה את פניי.
"מי נבחרה לעשות את הפרסומת לויקטוריה סיקרט?" שאלתי ושיחקתי בעט שמצאתי על שולחנה המוקפד והמוסדר בצורה פרפקציוניסטית מחליאה.
"לא את."
"את מתנקמת בי?" צחקתי. הצחוק היה מזויף במלוא המובן, צחקתי רק בכדי להפגין עוצמה, הצחוק הסתיר את החולשה שלי.
"לא, פשוט יש יותר מתאימות ממך." אמרה בליווי הרגשת עליונות.
הנחתי את העט על השולחן, קמתי מהכיסא ומיד פניתי אל הדלת בגב זקוף.
"מגדלנה?" שמעתי אותה קוראת מאחוריי.
"כן?"
"יש לי שותף חדש, הוא במשרד לשעבר של ג'ורג'. כל העובדים כבר נכנסו אליו, רק את חסרה."
קיבצתי את אגרופי בזעם. באיזו זכות היא מחליטה החלטה כזאת? מאיפה נתנה לה הרשות לשבץ מישהו במשרד של אבי? הזעם התפשט במורד גופי וטיפס מעלה, אך הדחקתי אותו ופשוט חייכתי בצורה אלגנטית ובראש מורם יצאתי מהחדר, לא מראה את ההשפעות של מעשיה השפלים.
כבקשתה פניתי למשרדו לשעבר של אבי אשר כעת התכנס בו פולש זר שהשד יודע למה בכלל הוא נכנס לפה. דפקתי על הדלת דפיקות חלושות ומיד השיב לי קול שהרשה להיכנס.
הפניתי את מבטי לעבר שולחן הכתיבה הגדול אך רק ראיתי את גב הכיסא וקול המודיע שהוא מיד מתפנה. בלהעביר את הזמן עיני פזלו לכל כיווני החדר המוכר בו נהגתי לבלות במשך כל יום בהיותי ביסודי. הקיר בצבע לבן כסיד עדיין היה במיטבו, הווילון האפור התנוסס ברוח כתוצאה מהחלון הפתוח אשר השקיף על העיר לונדון. השולחן הגדול, כסא העור, תמונות הדוגמניות המצליחות השונות שהסוכנות ייצגה. שום דבר לא השתנה חוץ משטיח השמנת שאני עומדת עליו. שטיח הפרווה בצבע השמנת!? השטיח שלי?!
"כן, במה אוכל לעזור?" הסתובב האיש בתנועה חדה עם פניו אליי. "תשבי." הציעה.
"לא תודה. והיי! אתה האיש שגנבת לי את השטיח!" נבחתי בכעס.
הוא צחק באופן מפתיע צחוק תמים וערמומי כאחד ולבסוף אמר בזלזול: "לא התגברת על זה עדיין?"
נחרתי בבוז ופניתי אל הדלת בליווי סימפוניית קללות מגוונת.
"אל תמהרי ללכת."
הפניתי את מבטי חזרה אל האדם שישוב על כיסא אבי אך בגרסה שחצנית ויהירה יותר מכל דבר שהספקתי לראות בחיי. מרימה גבה אחת ושואלת במבטי 'מה העניין?'.
"כנראה לא עשו הכרות בינינו- אלכסנדר וויליאמס, או במילים אחרות- האדם שיכול לפטר אותך בקלי קלות וחמישים אחוז מהסוכנות הזאת ברשותו. נראה לי הפעם את כן מעוניינת לשבת." חייך בשביעת רצון ואותו החיוך הערמומי התמידי פקד את שפתיו, גורם לי לפעור את הפה בצורה המאיימת על שרירי הלסת שלי.
"אני לא מבינה אותה. באמת שאני לא מבינה אותה." קיטרתי בקולי קולות בעודי יושבת על שולחן הכתיבה במשרדו של טימי. עצבנית מתמיד ומשחקת עם הפסל המוזר שקיבל כפרס לאות ההצלחה הכבירה שלו בשנה האחרונה.
"איך היא מכניסה מישהו רנדומלי לסוכנות שבכלל לא היא הקימה?! זה ממש פשע, אם תשאל אותי."
טימי שיחרר נחירת בוז ועזב את העיפרון בו סרטט בגד לתצוגת האופנה הקרובה שלו, "מגי, מותק, תרדי מהשולחן ועל הדרך תעזבי את הפסל היקר שלי ובעצם את הדבר הכי טוב שיש לי בחיים."
"והוא? זאת בכלל בדיחה! כל התכונות הכי נוראיות בבן אדם יש בו. הוא כל כך יהיר שזה משהו מטורף. הוא עוד העז לאיים עליי בפיטורים והטיח בי את העובדה שהוא מעליי בעסק הזה, זה מעצבן כל כך. מה אתה חושב טימי?" התעלמתי מדבריו והמשכתי בקיטורים הבלתי נסבלים שלי.
"מגי!" צעק בקול רם וגורם לי להיבהל מיד. "תרדי כבר מהשולחן המזורגג הזה, תניחי את הפרס שלי ותפסיקי לקטר. את חזקה, יפיפייה וכל דבר מצליח לך אז שני השמוקים האלה לא יהרסו לך כלום. בינתיים אני מציע שתלכי לספא או כל מקום אחר שהוא לא המשרד שלי ופשוט תירגעי." שיחרר את דבריו בהקלה.
"טימי! אני לא מאמינה, אתה כל כך חצוף!" המטרתי אליו כנעלבת וקמתי מהשולחן, מיישרת את החצאית שהספיקה להתקמט מעט.
"להתראות מגי." נופף לי לשלום ובשמחה הנראית למרחקים חזר לסרטוטיו.
"כולם כאלה מעצבנים, איני מאמינה." רתחתי בזמן שחציתי את מסדרונות אגף האופנה אל המעלית.
"מגי! מגי!" שמעתי קול הקורא בשמי מאחורי.
"שרידן אמרה שאת מדגמנת לויקטוריה סיקרט, ברכותיי!" החיוך שעלה לי מדבריה היה עצום, אמא שלי- הדבר הכי שתלטני, נרקיסיסטי והכי נורא עלי אדמות- נחלה תבוסה, לי.
בעליזות מוגזמת פילסתי את דרכי בין כל אנשי הסוכנות אל היציאה. אי אפשר היה שלא לשים לב לשמחה בה התהדרתי ברגעים אלו, ולמען האמת- לא ניסיתי להסתירה.
"סוניה!" בירכתי את חברתי היחידה בכל הסוכנות הזאת לשלום. סוניה, דוגמנית מתחילה בת 18 אשר רק סיימה את לימודיה ללא הצלחה. היא התאפיינה בנאיביות ונחמדות יתר, תמיד חשבתי שפה התמימות תיהרס במהרה. הדוגמנות היה עסק תחרותית במלוא המילה, אין פה חברים, רק מתחרים. אך לעומת כל המגרעות שבעסק מצאתי את דרכי לחברות עם סוניה, היה בה משהו שונה.
"הו, מגי." נשקה ללחיי ועטפה אותי בחיבוקה. "את הולכת?" הוסיפה.
"כן, אני הולכת לשתות קפה מעבר לפינה בחברת חברה, רוצה לבוא?" הצעתי.
"לא, לא. אני בדיוק באתי לדבר עם אמא שלך לגבי פרסומת שאני הולכת לעשות." הסבירה את עצמה וחייכה חיוך קטנטן. שמחתי בשבילה, היא התחילה לטעום את ההצלחה. טעימה קטנה, אבל עצם העובדה שהיא בסוכנות של אימי- 'סוכנות דוגמניות שרידן ק.'- תביא אותה לאכול עוגות שלמות.
"זה נהדר, סוניה! בהצלחה." השבתי לה בחיוך חושף שיניים משל עצמי.
"תודה, תודה." הודתה, "את יוצאת החוצה ככה?!" שאלה בפתאומיות, מופתעת מהבגדים הקצרים שלגופי, אף שמזג-האוויר בחוץ תואם בצורה מושלמת.
"קור אימים בחוץ ויש טפטוף של גשם, לא שמעת חדשות?" שאלה וצחקה.
"אוי סוניה את בטח מגזימה, ראיתי בבוקר את המזג-האוויר הוא נפלא, אני יכולה לבשל עוף רק מלחשוף אותו לשמש."
"טוב, אם את אומרת. אני זזתי לפני שאמא שלך תרביץ לי." אמרה בגיחוך.
"וכמו שאני מכירה אותה, היא מסוגלת." צחקנו, העובדה שאמא שלי תרביץ לנערה הצעירה הזאת באמת מצחיקה. "להתראות לך." נפרדנו לשלום ופנינו כל אחת לדרכה.
ניסיתי להדוף את הדלת ללא הצלחה כמו שכבר הייתי רגילה.
"סטיבי, נו באמת!" נקשתי בשיניי בעוד שזה ישב וצחק לאור המצב כמו שתמיד נהג.
"מה הסיסמא?" שאל, עם אותו החיוך הסרקסטי. למרות שבזבזתי בכל בוקר שעות במטרה לשכנע אותו לוותר לי ולא לבצע ריקוד דבילי המשפיע על המוניטין הטוב שלי בליווי משפטים המאכילים לו את האגו, חיבבתי את סטיבי. הוא היה בן-אדם טוב ובכל סוף יום עבודה הוא היה האיש ששמע את הקיטורים שלי ויועצי האישי, וזאת בשל לימודי הפסיכולוגיה המקוטעים שלו, הבן אדם ידע להביא עצה טובה ברגע קריטי.
ביצעתי את הטקס המטופש שלי שהוא סחט ממני בכל יום והרחבתי לו את החיוך שכבר כיכב על פניו, מפתחת את גמישות שרירי הלסת שלו.
יצאתי מהדלת לאחר שזה שיחרר את כפתור הנעילה ומיד נתקפתי בגל קור נוראי אשר גרם לנקישות שיניים בלתי רצויות ורעידות המזכירות חולה אפילפסיה בכל הגוף.
"לא שמעת חדשות?" צחק סטיבי למראה הקפוא שלי בבגדים הקצרים להחריד.
"לא, לא שמעתי חדשות!" רטנתי בקול ושמתי לב למבטים הבלתי נמנעים שההולכים והשבים נעצו בי. הפעם המשוגעת הייתי אני. אם בבוקר חשבתי שהאנשים איבדו את שפיותם, אז כעת הייתי סבורה שהלא שפויה פה זאת רק אני.
סחבתי את עצמי אל בית הקפה שמעבר לפינה במטרה לפגוש את ליזי, הרעידות לא פסקו ועטפתי בידי את בית החזה. 'ארור היום הזה.' נחרתי בבוז לעצמי.
לפתע בלי יכולות להגיב או לשמוע מרוב הקור שסתם את אוזניי הרגשתי משהו גדול נתקע בי ומעיף אותי. צרחה מחרישת אוזניים יצאה מפי וגרמה למספר לא קטן של מבטים סקרנים.
"אני לא מאמינה!" יבבתי והעולם נראה לי שחור לפתע.
הוא יצא ארוך להחריד 
טוב נו, מקווה שאהבתם ונהנתם ממנו, למה לי הוא לא כל כך נראה טוב.
רוזמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Rosemary
] 
