אני מעלה כרגע עיצוב חדש!

תודה רבה רבה לגרפיטי על העיצוב D=

(לחצו על התמונה לכניסה XD)

יש לי בלוג עיצובים וביקורות, YOOP.

אשמח אם תכנסו ^^

לכניסה לחצו כאן

"טוב, לא ציפית שנסיכה עם אבא עקשן תוכל לברוח מהבית בקלות שכזאת  נכון?" שאלה אורל בציניות.

"זה לא ממש חשוב עכשיו, העיקר שנוכל לעבור אותם מבלי שיראו אותי" עניתי לה והמשכתי להביט בשומרים.

"קורל?! מה את עושה פה?" נשמע קול של נער מאחורי. קפאתי במקומי.

"מי אתה?" שאלה אורל. הסתובבתי אט אט לאחור.  זה היה אמיל. אחיין של חבר טוב של אבי, ארון.

פלטתי אנחה כבדה.

"אמיל" חייכתי וחיבקתי אותו.

"מי?" שאלה אורל. היא הייתה מופתעת מעט.

"זה אמיל, הוא חבר טוב שלי עוד מילדות. הוא אחיין של חבר טוב של אבי." עניתי לה.

"סיפור מסובך" צחקה אורל והסתכלה על אמיל.  הוא חייך אליה.  אורל הסמיקה מעט.

הסתכלתי על שניהם וחייכתי.

"מצטערת להרוס לכם את הרגע, אבל יש לי שומרים לברוח מהם" אמרתי.

"אה, כן.. נכון" צחקה אורל בבושה.

"אבא שלך ביקש ממני ללכת איתם לחפש אותה ו.."

"אתה לא תסגיר אותי נכון?" שאלתי לפתע.

"זה מה שאני מנסה לאמר לך, ראיתי אותך במקרה.. וחשבתי שהם יכולים למצוא אותך אז רק באתי להגיד שלום ומכאן אני רוצה להוביל אותם למקום מרוחק יותר. כדי שתוכלי ללכת" אמר אמיל  וחייך.

"אני אוהבת את הראש שלו" צחקה אורל. חייכתי וגלגלתי את עיניי.

"טוב, נראה לי שכדאי שאני אלך. לפני שהם יתחילו להטריד פה כמה אנשים" צחק אמיל ופנה לדרכו. חיכיתי עם אורל מאחורי העץ זמן מה וראיתי שאמיל הוביל את השומרים לרחוב מרוחק יותר.

"קורל, אנחנו מאחרות!" אמרה לי אורל לפתע ובהתה במכשיר קטן עם מסך וכפתורים.

"כמעט שכחתי, נכון!" אמרתי. מיהרנו ללכת לבית הספר של אורל. כעבור רבע שעה בערך הגענו.

זה היה בניין גדול עם חצר ומדשאות. המון ילדים פסעו לכיוון הכניסה לבניין, נפגשו עם חבריהם, החליפו כמה מילים והלכו לדרכם.  דומה לבית הספר שלי באוקיינוס, אבל גם שונה במידה מסויימת.

ולא רק בתלמידים שבבית הספר שלי הם בעלי זנבות, ושבאוקיינוס יש מיםן מסביב וכאן יש אוויר.

התקדמנו לכיוון הבניין. הרבה נערים ונערות חלפו על פנינו וחייכו אל אורל. כמה חייכו גם אלי. ראיתי כמה התלחשויות סביב. 

נכנסנו לבניין. המסדרון היה ענק. בצידי המסדרון היו שורות שורות של ארונות קטנים סגורים במנעולים. לצידם עמדו ילדים שפתחו אותם ולקחו משם כמה דברים.

התדמנו לאורך המסדרון ועצרנו ליד הארונית של אורל. היא פתחה אותה ולקחה משם כמה ספרים.

"אורל, מה נישמע מאמי?" נשמע קול מאחורינו.  זאת הייתה נערה, כבת גילינו, עם שיער חום כהה חלק ועיניים כחולות כהות. היא חייכה אל אורל וחיבקה אותה.

"הכל בסדר" אמרה אורל וחייכה אליה. "תכירי, זאת קורל.   קורל, זאת אמנדה." אמרה לנו.

"נעים מאוד" חייכה אלי אמנדה.  "את חדשה פה?"

"כן.. טוב, לא ממש" אמרתי.  "אני לא לומדת פה רק באתי עם אורל לראות את בית הספר" סיימתי וחייכתי חזרה.

~צלצול~

"טוב, היה נעים להכיר אותך. אני צריכה ללכת לכיתה. ביי" אמרה אמנדה ושקה את אורל על הלחי.

"אמנדה חברה טובה שלי. לפעמים היא קצת מעצבנת, אבל היא חברה טובה" אמרה לי אורל כשאמנדה הלכה.

התלמידים מיהרו להכנס לכיתות.

"כדאי גם לנו ללכת לכיתה. תוכלי לשבת לידי" אמרה לי אורל ומשכה בידי. נכנסנו לכיתתה. המורה עוד לא הייתה. רק התלמידים של הכיתה שדיברו ביניהים ונהנו והזמן החופשי שלהם בינתיים.

הסתכלתי על הכתה. כמובן שלא היה מישהו שהכרתי. למרות שהיה נער אחד שעורר בי תחושה מוזרה. התקדמתי עם אורל לכיוון השולחן שלה והיא שמה שם את התיק שלה. לפתע אותו נער הסתובב לכיוון שלנו. היה לו חוט שחור על צווארו ועל החוט הייתה תלויה צדפה סגולה בוהקת.

פקחתי את עיניי. הופתעתי מאוד. זאת הייתה הצדפה שהשארתי אצל הנער ההוא שהצלתי בדרך לחוף!

"היי" אמר לאורל וחיבק אותה.

"המורה באה!" אמר נער אחד שעמד ליד הדלת. כולם התיישבו במקומותיהם. הנער חזר למקומו שני שולחנות מאחורינו.

"איך קוראים לנער הזה? שחיבק אותך..?" שאלתי את אורל בשקט.

"אה, זה? זה כריס" היא חייכה אלי  "למה?" שאלה.

"אני מכירה אותו. בדרך ליבשה ראיתי אותו. הוא כמעט טבע והצלתי אותו. השארתי אצלו חצי מהצדפה שלי. זאת שתלוייה לו על הצוואר, היא זהה לשלי" אמרתי והראתי לה את השרשרת שעל צווארי.

"מגניב. ממש כמו בסיפור על בת הים הקטנה, הצלת את הנסיך" צחקה אורל.

"אבל, הייתה לי תחושה מוזרה כזאת כשהסתכלתי עליו, תחושה נעימה." אמרתי לה.  "הוא ממש יפה. הוא כל כך.."

פניה של אורל התעוותו מעט. הם הביעו אי שביעות רצון. הבטתי בה במבט שואל.

"הוא כל כך.." ציטטתה את דברי.  "חבר שלי" סיימה אורל.

פניה היו רציניים למדי. לא ידעתי מה לענות. דבריה הדהדו במוחי שוב ושוב.

"חבר שלי.."  "חבר שלי.."  "חבר שלי.."