כינוי:
hence בן: 32 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2009
תל חביב
עבר המון זמן מאז פוסט כלשהו עם תוכן... (אם היה כזה)
בכל מקרה; ביום שני הייתה נסיעה סולידית של 4 אנשים לים, זאת כי חצי מהאנשים שהיו אמורים לבוא השילו את עצמם מזה, כל אחד ותירוץ אחר. (דיווה)
אבל עדיין נהנינו!
בהתחלה חיכיתי שעה ו-20 דקות לבד (תוך משחק אינסופי בפלאפון כדי לא להראות מטריד) כי לא שמעתי ששינו ל-1 מ-12 (מה עוד שהאדם היחיד שבסוף בא לתחנה איחר ב-20 דקות בניסיון לגרור עוד אנשים לבוא..)
שני האחרים נסעו מתחנה אחרת, ועד שמצאנו את המיניבוס עליו היו, הוא היה מלא וירדה רק אישה אחת בתחנה שלנו, כך שחיכינו שוב ועלינו לאוטובוס חם ואיטי...
מה שמוזר זה שדווקא ברחובות צרים וצפופים שרואים אנשים ומכוניות 10 ס"מ מהכביש הנהג התחיל לדהור וכמעט פגע באיזה בחור, שהספיק להשען במגניבות שאננית שכזו על המכונית שלו כדי לא להמרח על דופן האוטובוס.
דבר נוסף היה האדם שלידו התיישבנו במושב האחורי.
האדם הזה שם רגל על רגל כשמולו מרחק של רק 20 ס"מ מהמושבים שלפניו, ולכן כיוון את כף הרגל העליונה בכיווני, כך שהמרחב האישי של הרגליים שלי נפלש והוגבל עד מאוד...
גם כן..
טיפה כבוד למרחב אישי! (שגם ככה מוגבל ביותר באוטובוס >.>)
לאחר מכן, ירדנו בתחנה שליד בניין/בנייני (?) האופרה ושמנו פעמינו לכיוון הים הכחול-חום פסולת תעשייתית.
כמובן שחוף ירושלים היה מטונף וצפוף כרגיל, אז עברנו לחוף אביב, שמסתבר שזה החוף אליו המשפחה שלי בדר"כ הולכת, מה הסיכוי.
חיפשנו לעצמנו מקום לשבת ומצאו מקום מאחורי איש נחמד שכנראה עלה מארה"ב/אנגליה בגיל 9, שגם הסכים לשים עין על הדברים שלנו.
לאחר הסרת השכבה החיצונית המתאימה ומריחת קרם הגנה (שלא עשה עבודה טובה כל כך), חבישת הבנדנה האדומה-לבנה, התוכי המזוייף, הרטייה, הרגל מעץ והקרס, ירדנו לים כמו שודדי ים אמיתיים.
טוב, לא עשינו את כל זה... הלכנו באופן רגיל ביותר לתוך הים עד שנכנס לנו מלח לעיניים ולגרון.
והיו גלים גדולים יחסית (מה שהכניס עוד מלח לעיניים).
אגב זה, כמו הניסוי ההוא שבדק כמה מהנוזל שנשאר בתחתית פחית/בקבוק אחרי השתייה הוא רוק, נראה לי שגם הים כבר עשוי ממשהו כמו 70% רוק - כל אדם שנכנס יורק כל חצי דקה כדי להוציא את הגועל שהסתנן לו לפה.
ככה שכל הים נהיה גועל אם חושבים על זה.
באסה.
תוך 5 דקות מרגע שנכנסנו, עקצה את פזית מדוזה או בעין (מה שממש מצחיק), או במקום אחר וכנראה היא העבירה את הרעלן במגע עם העין אחרי מגע באיזור העקוץ (מה שפחות, אבל עדיין, מצחיק).
בכל מקרה, את זה גילינו רק אחרי שפזית נעלמה אחרי שחזרה לחוף בלי להגיד מילה, ואנחנו חיפשנו אותה במשך 20 דקות ומצאנו אותה הולכת לה מדוכדכת ואדמומית.
(כן זו הערה עוקצנית סמויה ורומזת)
השעון שלי גם הוא סבל מהים, וכנראה שנפגע לו החלק השמאלי של הצג (או הימני, אם מסתכלים מנקודת המבט של השעון.. הממ..*קול תוהה*), וכנראה שאצטרך לבדוק עד כמה עוזרת המגמה שלי בחיים כשאנסה להמיס את המלח שככל הנראה התגבש בתוך השעון בתוך מים מתוקים.
אחח כמה טוב להיות בעל ידע ביוטכנולוגי.
מאוחר יותר חזרנו לחוף והשאר התלהבו מהמתקן של המים המתוקים באומרם שזה ממש מרענן וחמים.
מרענן כן, חמים לא.
לאחר מכן התיישבנו מאחורי שמשיה שעולה כסף, ועובדי החוף באו והסירו אותה למרבה האירוניה והשקיפות שזה מה שיקרה.
עברנו למאחורי סככות העץ, בסמוך להתיישבות ערסים מצויים, שהצליחו לשעשע אותנו במשך זמן מה.
בסופו של דבר השתעממנו ועזבנו לדיזינגוף.
שם נדדנו מפה לשם ומשם לפה, בלי לעשות באמת כלום חוץ מלקנות מילקשייק (היה טעים מאוד), חולצות (אני חיכיתי, הרבה) ומקדונלנד'ס (הריח היה מגרה אבל ידעתי שאם הייתי קונה ואוכל הייתי שוב חוזר הביתה עם בטן מפוצצת ורצון להקיא את נשמתי).
עזבנו את דיזינגוף סנטר והתחלנו לחפש אחרי התחנה של 66 - האחרים שאלו אנשים ברחוב ואמא שלי התקשרה כדי להסביר לי איפה התחנה (הסברים שהיו מבולבלים כי היא לא הצליחה להבין איפה ימין ואיפה שמאל ביחס אליי >.>).
מסתבר שבזמן שדיברתי בפלאפון אחד האנשים שהם שאלו ביקש את המספר שלי בצורה מטרידה (כן, זה -ביקש).
לא שמתי לב באותו זמן כי הייתי מעוצבן מהצורך לחזור כל רגע על המילה "מה" כי אמא שלי לא מסוגלת להבין שהיא צריכה לקרב את הפלאפון לפה כי היא לא יכולה לדבר מהלחי (!זעם סמוי, זעם סמוי!).
בכל מקרה ויתרנו על ההסברים הגאוניים של כל מי שדיברנו איתו וחזרנו לדיזינגוף סנטר כדי לצאת מהיציאה שסמוכה לתחנה של 66 (כן, הייתה תחנה של 66 ליד דיזינגוף סנטר כל הזמן הזה, כמה חכם מצידנו).
תפסנו אוטובוס כי לא היו מיניבוסים ריקים מספיק, והשאר התנחלו והתיישבו באזור שמיועד לנכים (אני עמדתי לכל אורך הנסיעה ">.>), בעוד שהאוטובוס רק הלך והתמלא...
גם קרה שהאוטובוס הארור עשה פנייה כזאת חזקה שנגררתי בסיבוב (לא עזבתי את המעקה) וכמעט מחצתי למישהי את כף הרגל כנגד המדרגה (זו שיש בין המושבים מאחורה לרצפה).
סוף כל סוף ירדנו מהאוטובוס ואמא שלי החזירה את מחציתנו הביתה, ולמרות שעמדתי יום שלם על הרגליים, נשארתי ער כמו טמבל עד 2 בלילה (נמק ברגליים...נמק...).
חזרתי גם עם עור שרוף, אבל לא שורף, שזה טוב.
כאן נגמר הסיפור, נראה לי שהפוסט הזה מלא בחוסר טעם ונרגנות מסויימת (חם לי).
לילה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
