Bundan Sanban

Chapter #3

יצור לילה בדמות אדם פסע בצעד בטוח כצל בין רחובות העיר השקועה בהריסות. שיערו כפסגת הר מושלג התבלט באופן לא רגיל באפלת הלילה. עיניו שהבריקו בצבע האדום כאשר אור הירח פגע בהן רמזו עד כמה השתוקק  להרוות את צימאונו המעיק באותו ערב. כתוצאה מהשעה המאוחרת הארוחה היחידה שנמצאה הייתה חתולי רחוב מטונפים אשר הגיחו בין הפחים אשר בצדי הכביש. כריס הביט קדימה אל עבר האופק האפל וראה במרחק של כ100 מטרים ממנו נערה צעירה עושה את דרכה הביתה. ראשה הורכן וצעדיה היו איטיים כשל אישה המבוגרת מגילה פי שלוש.לאחר פרק זמן שנדרש בכדי למצמץ, כריס כבר עמד מאחורי הנערה מחזיק בידו השמאלית בבטנה ובידו הימנית מוודא שלא תקשה עליו את ארוחתו. הנערה אחוזת האימה שמטה את התיק אשר החזיקה בידה קודם לכן. משותקת מפחד לא יכלה להניע שריר. "ילדה טובה" לחש כריס בארסיות משתוקק ליהנות. כריס החדיר את ניביו אל צווארה החלק ופער בו שני חורים שותתי דם.

נשמתי לרווחה כאשר שיעור הלשון המייגע הגיעו לקיצו בהישמע הצלצול. הרמתי את ילקוטי שכל הציוד כבר היה בתוכו מבעוד מועד והתחלתי בדרכי החוצה. "רובין" קראה שרלוט מאחורי בעליזות. . סובבתי את מבטי בפנים לא שבאות רצון. "מה?" שאלתי אחרי שהגיעה אלי. "את הולכת הביתה?" המשיכה לחייך את אותו חיוך שכולם היו מקבלים ממנה. "לא" עניתי ביובש מנסה להרחיקה ממני. "הא.. הבנתי. אז לאן?" שאלה בחוצפה. מה זה עניינך לאן אני הולכת? אני חייבת לך משהו? לא! "לחפש משהו"  פלטתי לבסוף. "בסדר, תיהני" ענתה כנגדי. חברה אמיתית הייתה מציעה להצטרף. חבל שאין לי כאלו. "גרייס" קראה בשמחה לאחר שנייה לעבר חברתה הטובה אשר הייתה כמה מטרים מלפנינו ורצה אליה כאחוזת דיבוק. "ביי רובין" פלטה צעקה מאולצת אלי מבלי להסתובב. יחס גורר יחס. באותו רגע הרגשתי בודדה כמו לב העולם אשר ששומר על כולם ונותן לכולם חיים אך לא מקבל כלום בחזרה.  וגם אדם... השאיר אותי לבד ונשאר בבית עם ג'ושוע בשביל לעשות אני-לא-רוצה-לדעת-מה. נשמתי עמוק וניסיתי לעצור את המפלצת הירוקה שהתחילה להשתלט על פני. הוו ג'ושוע. קירבתי את ידי באיטיות אל חזי. לבי עדיין פעם בחוזקה רק מהמחשבה עליו. התחלתי בסדרת אנחות מייאשת בעודי מתקרבת לשער המפריד בין גן עדן לגיהינום. הסתכלתי מסביבי. חיפשתי מישהו. מישהו מסוים. הוא... כמובן שהוא לא היה שם. למה בעצם אני מאוכזבת? מה יש לו לחפש כאן? ג'ושוע... או הבחור ההוא מלפני אתמול. הרגשתי את פניי בוערים בבושה.  מופקרת. הפניתי את ראשי בחזרה לדרך אשר צפויה אני לעבור והבחנתי בזווית עיני בצללית החומקת אל צדי הדרך. סובבתי במהירות את ראשי חזרה אך לא ראיתי דבר. התחלתי להתקדם בצעדים מהירים במסלול שעברתי פעמים כה רבות בעבר. זה היה... אמיתי? לאחר הליכה רגלית של כרבע שעה נעצרתי לפני הכניסה לבית העלמין העירוני. הוא תמיד נראה שונה ביום. מן הסתם. סרקתי את האדמה בעודי מתקרבת למצבה של אבי. והנה זה היה שם. בדיוק במקום שהוא נחת  כמה לילות קודם לכן. התכופפתי והרמתיו. התבוננתי בדמותי המשתקפת מהלהב. למה? מאז שאימא הכניסה את לוק למשפחה שלנו... חיי התפרקו. תמימותי נלקחה בלי משאול. משכתי את חולצתי כלפי מטה. דבר שתמיד ניסיתי לעשות כשלוק היה מתקרב אל עברי. כולם. עוזבים. אני... לא רוצה להלחם יותר. אחזתי בסכין בחוזקה וכיוונתי אותו אל עבר פרק כף ידי. "שלום אבא" לחשתי בשקט, מביטה אל  עבר הקבר שביקרתי בכל הזדמנות אפשרית. זה הסוף. שלחתי את הסכין לפלח בבשרי החי.

Bundan Daini

Chapter #2

נערה בשנות ה15 לחייה לבושה בחולצת בית ספר שחורה שלפי גודלה נראתה שתתאים אולי לאחיה הגדול בהנחה שמבנה גופו מזכיר ציקלופ רצחני. על חלק גופה התחתון הושמו מכנסי ג'ינס שמכסים רק במעט את ברכיה החשופות למחצה ובעלי חורים וטלאים שחושפים את לובן עורה. לידיה שני סופגי זיעה בצבע השמיים הנוכחיים שמעולם לא שירתו את מטרתם. שיערה החום המתערבב בשחור ברוב הזמן נהיה לצבוע בפחם בחשכת הלילה היה אסוף בגומייה סוררת ופוני כיסה את מצחה מאיים לכסות את כל עיני. על כתפה היה ילקוט בית ספרי בצבע התואם לחולצתה שנראה כאילו אין בו דבר. אותה נערה צעדה בבית הקברות המקומי בחיפוש אחר דבר מה. עלטה אפפה אותה מכל כיוון ופחד השתקע בליבה.  עוברת בין אוקיינוס המצבות אשר מאיימות לחסום את מסלול יעדה הסופי. לאחר עברה במבוך המצבות את הדרך הידועה לה בעל פה הגיעה למצבה אפורה שעליה חקוק באותיות של קידוש לבנה

תומס גריי

1956-2002

"שלום, אבא.." התחלתי בהיסוס רב לדבר עם המצבה החלקה למשעי שניצבה בנחת מולי. "מצטערת שלא" קולי התחיל לרעוד והרגשתי שאם אמשיך לא אוכל לעצור בעד הדמעות שהצלחתי להחזיקן בפנים זמן כה רב. הנחתי יד על עיניי וכיסיתי אותן. אסור שיראה אותי בוכה. אני חזקה. חזרתי ושיננתי לעצמי את הטקסט שכתבתי לעצמי במהלך חיי. דמעות פרצו מבעד זגוגיות עיני. "אבא. תעזור לי" ביקשתי את הבלתי אפשרי בקול מתחנן ללחם. "לוק.. לוק שוב.. הוא שוב חזר להטריד אותי" המשכתי בקול רגוע יותר אך רועד כפליים. "ואימא.."המשכתי "ואימא לא עושה שום דבר!" הגברתי את קולי בזמן שהדמעות שוב מאיימות להתפרץ כמו אורח לא קרוי. "וגם... וגם צדקת" אמרתי בחיוך מריר על עיני. "כמו תמיד" הוספתי לאחר שנייה "באמת אין לי חברים. כולם נוטשים כשהם מרגישים שהספינה שלי שוקעת" מסיימת בטון מריר ופגוע. "אני.." התחלתי להגיד אך הפסקתי מחוסר וודאות. אני.. באמת מתכוונת לזה? "אני רוצה להצטרף אלייך אבא" קראתי אל עבר המצבה שהייתה אילמת אך הקשיבה לכל רגשותיי ההפכפכים הממלאים את אפלת הלילה בה היינו שרויים. "חחחחחחחחח זונה מדברת אל עצמה" בלי שום הזהרה מוקדמת שמעתי מאחורי קול של בחור ועוד קולות נוספים, של עוד אנשים צוחקים ממה שאמר. הידקתי את שיניי ולאט אך בטוח הובלתי את ידי אל עבר כיס מכנסיי. לאחר חיפוש קצר ומדויק אחזתי בסכין שנמצא שם. הסכין ש.. שאבא שלי נתן לי. קמתי לאט עם גבי אליהם. "מה אתם רוצים?" שאלתי בקול תקיף, מנסה לגרשם משם. לפתע שמעתי את צעדיהם הלא מפוקסים מתקרבים אלי. הם היו שיכורים, זה בטוח. הסתובבתי בצורה חדה והצמדתי את הסכין לגרונו של אחד מהם. "מה אתם רוצים?" חזרתי ושאלתי הפעם התקיפות יתר. "אולי היה עדיף שלא תדעי חחחחחחחח" ושוב כהד, כל זאבי הלילה הנטפלים לטרף החלש מהם צחקו ברשעות. לפתע, הסכין שהיה בידי עף באוויר וידי עוקמה עד לכאב עמוק. הבטחתי ימינה בבהלה וראיתי את אחד מהם עושה זאת. "תתפשטי! הורה לי אחר. מה אני עושה? צעדתי צעד אחד אחורה והתחלתי מרימה את חולצתי. ברגע שקלטתי שהם לא על המשמר פתחתי בריצה מהירה קדימה. רחוק. אל עבר הכביש שהיה במרחק מה משם.

נכנסתי בעייפות לביתי. כצפוי, הם ישנו. לא ציפו לבואי. צעדתי בשאננות אל עבר חדרי בעוד על פני פרוש חיוך של בת טיפשעשרה  טיפוסית. החזקתי את ידי על חזי מקשיבה למהלומות לבי עקב הפגישה עם... הבחור הזה... שבכלל לא שאלתי לשמו. אני... אני רוצה לפגוש בו שוב. חשבתי בדעת מוסחת בעודי נכנסת למיטתי עם בגדי. בית הספר יחכה לי היום. לא משנה מה קרה בבית הספר.. באימון או עם הבחורים האלה. הפגישה איתו.. מפצה על הכול. חשבתי וחיוך בלתי רגיל נפרש על פני. לא! הסכין של אבא שלי.. נשאר שם!

אם אתם חושבים שהכתיבה שלי "פלצנית" או "מאולצת" תחסכו את זה ממני, כי תופתעו-אבל זה לא מעניין לא אותי ולא אף אחד אחר ^^


הא, ולכל מי שאשכרה קורא ת'סיפור-בפרק הבא נחשף הצד הערפדי בסיפור

Bundan Daiichi

Chapter #1

אור הפנסים החזק של המכונית קרע את אפלת הכביש, והמנוע שהרעיש בעצבנות, נשא ברוגע את גופה בן השני טון קדימה במהירות 120 קמ"ש, מבצע את כל גחמותיו, ולו הקטנות ביותר של אדונו, צעיר ברונטי עם חיצוניות נאה ופרופיל של וויקינג טיפוסי. פונטיאק שחור כמו הלילה עצמו והאדם שליד ההגה התהוו לאורגניזם אחד וזה כבר נהיה לקנטאור של המאה ה21.  קאי לחץ קלות על דוושת הבלימה והפונטיאק בעל העוצמה האט את מהירותו בעודו פונה לכניסה לעיר. הערב השקט והמוזיקה הנעימה לאוזן לא הראו שום סימן לדברים  שעלולים להשתבש. לפתע קאי ראה נערה צעירה רצה אל עבר הכביש. מאחוריה בעקשנות ובצחוק מתגלגל קבוצה של נערים שיכורים עקבו אחרי הטרף שלהם.  מהשטח החולי שלצדי הדרך היא עברה לכביש עצמו נקלעת בין גלגלי מכוניתו של קאי.

בין ערנות לחלום התעטפתי בשמיכה הזרה למגע מנסה בכוח לתפוס עוד כמה דקות של שינה. נופלת, כמו לתהום לעולם מענג של רוגע ושלווה. מתחילה להרגיש בחלומותיי יד רכה מלטפת בעדינות את פני. המגע היה מציאותי מדי. אולי.. זה אמיתי? פקחתי את עיני להוכיח  את הזיותיי וראיתי מולי ברוב הפתעתי, בחור כבן 20 עם שיער בגוון חום כהה שנופל על עורפו ומסתיר את מצחו עם עיניים בצבע תואם ופנים שלוות רוכן לעברי ומלטף את הלחי שלי עם יד המרגישה כקטיפה רכה. פועלת כנגד כל האינסטינקטים הבסיסיים שלי אני ממשיכה לשכב ולתת לו ללטף את פני, לא יכולה להתנתק מהמגע הנעים שלו. הוצאתי את היד שלי מהשמיכה ואחזתי בידו שלו. מה אני עושה כאן? במיטה הזרה הזאת. למה הבחור הזה מלטף אותי? למה אני מסכימה? מי הוא בכלל? איך הגעתי לכאן? מה קרה אחרי האימון? מה עם הנערים שהציקו לי? איך ברחתי מהם? כל השאלות האלו עלו הציפו אותי בבת אחת ולא ידעתי מאיפה להתחיל. "איך הגעתי לכאן?" שאלתי לבסוף, עדיין אוחזת בידו ומונעת ממנו מללטף את פניי. "אני הבאתי אותך לכאן" אמר בלי לחשוב יותר מדי את הברור מאליו. הגרסא הגברית של קולה הערב של הסירנה המיתולוגית נשמע באוזני. אם הייתי יכולה לראות את עצמי לרגע, עגבנייה הייתה משתקפת מפני. לא. מה אני עושה? אני לא כמוה! קמתי בצורה  חדה מהמיטה, שומטת את ידו מידי בדרך. "למה אני כאן?" שאלתי בתקיפות, מפשטת את השאלה ששאלתי מקודם. הוא לא יתחמק מתשובה. הוא קם והסתכל עלי מלמעלה למטה. לבסוף פנה אל עבר קיר החדר, נשען עליו ושילב את זרועותיו על חזהו. עתה הבחנתי בלבושו. הוא לבש ג'ינס רפוי במקצת שנראה כגדול עליו במידה או שתיים בצבע כחול עמוק וחולצה שחורה צמודה במקצת שהדגישה את החזה השרירי שהוא פיתח עם כתובת אדומה שלא הצלחתי לקרוא. לרגליו היו זוג נעלי ספורט שחורות עם פסים כחולים עליהן. לצווארו היה קולר שחור העשוי ככל הנראה מעור שעליו תלוי תליון בצורת אליפסה שבקושי רב הבחנתי כי כתוב עליו דבר מה. הוא היה הבחור הכי יפה שראיתי בחיי. השפלתי את עיני, מנסה לחמוק ממבטו החודר. אסור שידע מה אני מרגישה. אסור. חזרתי ואמרתי לעצמי. 

ברוך הבא לבלוג שמוקדש לסיפור הערפדים שלי *כפיים ברקע*
אשמח אם תהיו קוראי הקבועים ^^ מי שמעוניין שירשום לי בתגובות D:
פרק יתפרסם כל יום או יומיים.

אני מנסה לחשוב מה אפשר עוד להוסיף לכאן אבל אני טיפשה מדי O:
מקווה שתהנו מהסיפור