Bundan Daini
Chapter #2
נערה בשנות
ה15 לחייה לבושה בחולצת בית ספר שחורה שלפי גודלה נראתה שתתאים אולי לאחיה הגדול
בהנחה שמבנה גופו מזכיר ציקלופ רצחני. על חלק גופה התחתון הושמו מכנסי ג'ינס
שמכסים רק במעט את ברכיה החשופות למחצה ובעלי חורים וטלאים שחושפים את לובן עורה. לידיה
שני סופגי זיעה בצבע השמיים הנוכחיים שמעולם לא שירתו את מטרתם. שיערה החום
המתערבב בשחור ברוב הזמן נהיה לצבוע בפחם בחשכת הלילה היה אסוף בגומייה סוררת
ופוני כיסה את מצחה מאיים לכסות את כל עיני. על כתפה היה ילקוט בית ספרי בצבע
התואם לחולצתה שנראה כאילו אין בו דבר. אותה נערה צעדה בבית הקברות המקומי בחיפוש
אחר דבר מה. עלטה אפפה אותה מכל כיוון ופחד השתקע בליבה. עוברת בין אוקיינוס המצבות אשר מאיימות לחסום
את מסלול יעדה הסופי. לאחר עברה במבוך המצבות את הדרך הידועה לה בעל פה הגיעה למצבה
אפורה שעליה חקוק באותיות של קידוש לבנה
תומס גריי
1956-2002
"שלום,
אבא.." התחלתי בהיסוס רב לדבר עם המצבה החלקה למשעי שניצבה בנחת מולי.
"מצטערת שלא" קולי התחיל לרעוד והרגשתי שאם אמשיך לא אוכל לעצור בעד
הדמעות שהצלחתי להחזיקן בפנים זמן כה רב. הנחתי יד על עיניי וכיסיתי אותן. אסור
שיראה אותי בוכה. אני חזקה. חזרתי ושיננתי לעצמי את הטקסט שכתבתי לעצמי במהלך חיי.
דמעות פרצו מבעד זגוגיות עיני. "אבא. תעזור לי" ביקשתי את הבלתי אפשרי
בקול מתחנן ללחם. "לוק.. לוק שוב.. הוא שוב חזר להטריד אותי" המשכתי
בקול רגוע יותר אך רועד כפליים. "ואימא.."המשכתי "ואימא לא עושה
שום דבר!" הגברתי את קולי בזמן שהדמעות שוב מאיימות להתפרץ כמו אורח לא קרוי.
"וגם... וגם צדקת" אמרתי בחיוך מריר על עיני. "כמו תמיד"
הוספתי לאחר שנייה "באמת אין לי חברים. כולם נוטשים כשהם מרגישים שהספינה שלי
שוקעת" מסיימת בטון מריר ופגוע. "אני.." התחלתי להגיד אך הפסקתי
מחוסר וודאות. אני.. באמת מתכוונת לזה? "אני רוצה להצטרף אלייך אבא"
קראתי אל עבר המצבה שהייתה אילמת אך הקשיבה לכל רגשותיי ההפכפכים הממלאים את אפלת
הלילה בה היינו שרויים. "חחחחחחחחח זונה מדברת אל עצמה" בלי שום הזהרה
מוקדמת שמעתי מאחורי קול של בחור ועוד קולות נוספים, של עוד אנשים צוחקים ממה
שאמר. הידקתי את שיניי ולאט אך בטוח הובלתי את ידי אל עבר כיס מכנסיי. לאחר חיפוש
קצר ומדויק אחזתי בסכין שנמצא שם. הסכין ש.. שאבא שלי נתן לי. קמתי לאט עם גבי
אליהם. "מה אתם רוצים?" שאלתי בקול תקיף, מנסה לגרשם משם. לפתע שמעתי את
צעדיהם הלא מפוקסים מתקרבים אלי. הם היו שיכורים, זה בטוח. הסתובבתי בצורה חדה
והצמדתי את הסכין לגרונו של אחד מהם. "מה אתם רוצים?" חזרתי ושאלתי הפעם
התקיפות יתר. "אולי היה עדיף שלא תדעי חחחחחחחח" ושוב כהד, כל זאבי
הלילה הנטפלים לטרף החלש מהם צחקו ברשעות. לפתע, הסכין שהיה בידי עף באוויר וידי
עוקמה עד לכאב עמוק. הבטחתי ימינה בבהלה וראיתי את אחד מהם עושה זאת.
"תתפשטי! הורה לי אחר. מה אני עושה? צעדתי צעד אחד אחורה והתחלתי מרימה את
חולצתי. ברגע שקלטתי שהם לא על המשמר פתחתי בריצה מהירה קדימה. רחוק. אל עבר הכביש
שהיה במרחק מה משם.
נכנסתי
בעייפות לביתי. כצפוי, הם ישנו. לא ציפו לבואי. צעדתי בשאננות אל עבר חדרי בעוד על
פני פרוש חיוך של בת טיפשעשרה טיפוסית.
החזקתי את ידי על חזי מקשיבה למהלומות לבי עקב הפגישה עם... הבחור הזה... שבכלל לא
שאלתי לשמו. אני... אני רוצה לפגוש בו שוב. חשבתי בדעת מוסחת בעודי נכנסת למיטתי
עם בגדי. בית הספר יחכה לי היום. לא משנה מה קרה בבית הספר.. באימון או עם הבחורים
האלה. הפגישה איתו.. מפצה על הכול. חשבתי וחיוך בלתי רגיל נפרש על פני. לא! הסכין
של אבא שלי.. נשאר שם!
אם אתם חושבים שהכתיבה שלי "פלצנית" או "מאולצת" תחסכו את זה ממני, כי תופתעו-אבל זה לא מעניין לא אותי ולא אף אחד אחר ^^
הא, ולכל מי שאשכרה קורא ת'סיפור-בפרק הבא נחשף הצד הערפדי בסיפור 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
