Bundan Sanban

Chapter #3

יצור לילה בדמות אדם פסע בצעד בטוח כצל בין רחובות העיר השקועה בהריסות. שיערו כפסגת הר מושלג התבלט באופן לא רגיל באפלת הלילה. עיניו שהבריקו בצבע האדום כאשר אור הירח פגע בהן רמזו עד כמה השתוקק  להרוות את צימאונו המעיק באותו ערב. כתוצאה מהשעה המאוחרת הארוחה היחידה שנמצאה הייתה חתולי רחוב מטונפים אשר הגיחו בין הפחים אשר בצדי הכביש. כריס הביט קדימה אל עבר האופק האפל וראה במרחק של כ100 מטרים ממנו נערה צעירה עושה את דרכה הביתה. ראשה הורכן וצעדיה היו איטיים כשל אישה המבוגרת מגילה פי שלוש.לאחר פרק זמן שנדרש בכדי למצמץ, כריס כבר עמד מאחורי הנערה מחזיק בידו השמאלית בבטנה ובידו הימנית מוודא שלא תקשה עליו את ארוחתו. הנערה אחוזת האימה שמטה את התיק אשר החזיקה בידה קודם לכן. משותקת מפחד לא יכלה להניע שריר. "ילדה טובה" לחש כריס בארסיות משתוקק ליהנות. כריס החדיר את ניביו אל צווארה החלק ופער בו שני חורים שותתי דם.

נשמתי לרווחה כאשר שיעור הלשון המייגע הגיעו לקיצו בהישמע הצלצול. הרמתי את ילקוטי שכל הציוד כבר היה בתוכו מבעוד מועד והתחלתי בדרכי החוצה. "רובין" קראה שרלוט מאחורי בעליזות. . סובבתי את מבטי בפנים לא שבאות רצון. "מה?" שאלתי אחרי שהגיעה אלי. "את הולכת הביתה?" המשיכה לחייך את אותו חיוך שכולם היו מקבלים ממנה. "לא" עניתי ביובש מנסה להרחיקה ממני. "הא.. הבנתי. אז לאן?" שאלה בחוצפה. מה זה עניינך לאן אני הולכת? אני חייבת לך משהו? לא! "לחפש משהו"  פלטתי לבסוף. "בסדר, תיהני" ענתה כנגדי. חברה אמיתית הייתה מציעה להצטרף. חבל שאין לי כאלו. "גרייס" קראה בשמחה לאחר שנייה לעבר חברתה הטובה אשר הייתה כמה מטרים מלפנינו ורצה אליה כאחוזת דיבוק. "ביי רובין" פלטה צעקה מאולצת אלי מבלי להסתובב. יחס גורר יחס. באותו רגע הרגשתי בודדה כמו לב העולם אשר ששומר על כולם ונותן לכולם חיים אך לא מקבל כלום בחזרה.  וגם אדם... השאיר אותי לבד ונשאר בבית עם ג'ושוע בשביל לעשות אני-לא-רוצה-לדעת-מה. נשמתי עמוק וניסיתי לעצור את המפלצת הירוקה שהתחילה להשתלט על פני. הוו ג'ושוע. קירבתי את ידי באיטיות אל חזי. לבי עדיין פעם בחוזקה רק מהמחשבה עליו. התחלתי בסדרת אנחות מייאשת בעודי מתקרבת לשער המפריד בין גן עדן לגיהינום. הסתכלתי מסביבי. חיפשתי מישהו. מישהו מסוים. הוא... כמובן שהוא לא היה שם. למה בעצם אני מאוכזבת? מה יש לו לחפש כאן? ג'ושוע... או הבחור ההוא מלפני אתמול. הרגשתי את פניי בוערים בבושה.  מופקרת. הפניתי את ראשי בחזרה לדרך אשר צפויה אני לעבור והבחנתי בזווית עיני בצללית החומקת אל צדי הדרך. סובבתי במהירות את ראשי חזרה אך לא ראיתי דבר. התחלתי להתקדם בצעדים מהירים במסלול שעברתי פעמים כה רבות בעבר. זה היה... אמיתי? לאחר הליכה רגלית של כרבע שעה נעצרתי לפני הכניסה לבית העלמין העירוני. הוא תמיד נראה שונה ביום. מן הסתם. סרקתי את האדמה בעודי מתקרבת למצבה של אבי. והנה זה היה שם. בדיוק במקום שהוא נחת  כמה לילות קודם לכן. התכופפתי והרמתיו. התבוננתי בדמותי המשתקפת מהלהב. למה? מאז שאימא הכניסה את לוק למשפחה שלנו... חיי התפרקו. תמימותי נלקחה בלי משאול. משכתי את חולצתי כלפי מטה. דבר שתמיד ניסיתי לעשות כשלוק היה מתקרב אל עברי. כולם. עוזבים. אני... לא רוצה להלחם יותר. אחזתי בסכין בחוזקה וכיוונתי אותו אל עבר פרק כף ידי. "שלום אבא" לחשתי בשקט, מביטה אל  עבר הקבר שביקרתי בכל הזדמנות אפשרית. זה הסוף. שלחתי את הסכין לפלח בבשרי החי.