כמה בכי בן אדם אחד יכול לגרום לך
בלי אפילו לדעת שהוא זה שגורם לכך
אלפי שאלות והתענינויות מצד אחרים
שואלים בפליאה "מה קרה לך" למה את עצובה ואף אחד לא מבין. וכשאני עונה בשלילה שהכל בסדר, הם לא קולטים שהכל שקר אחד גדול! והם לא רואים את זה מבעד לעיניים שלי
את הדמעות שמתות לצאת אחוצה, שרוצות להתפרץ, שרוצות לזלוג להן מהעיניים אל הלחיים ועד למטה, לאט לאט, כדי שאני ארגיש אותן טוב טוב על הפנים. כדי שאני אבין שזה המציאות, שזה אמיתי וחי, וכל דמעה היא דמעה מכילה רסיסים מליבי. אחת אחת הן זולגות להן והכאב לא פוחת.
הלב יוצא מהמקום. נקרע אחוצה.
וגם כשהוא לא שם יותר, הוא פועם כ"כ חזק שכשיש שקט אני יכולה לשמוע אותו. ואז, אז אני יודעת שהוא עוד קיים שם בפנים, וכואב עוד יותר. לדעת שלא חשוב מה יקרה הוא תמיד ישאר שם ותמיד יכאב. כי הפלסתרים לא מכסים כלום, והתפרים לא מתקנים דבר וכל מילה ומילה שלך, או יותר נכון, כשאתה לא אומר מילה , זה מה שהכי פוגע.
כי אתה לא מבין כמה אתה חשוב לי וכמה זה כואב לי כשאתה כזה שלא מתקשר ולא נזכר ולא מתגעגע. משחק אותה קר כקרח וזה בהחלט לא בכוונה. אני יודעת את זה, באמת. אבל זה כואב גם ככה. ואתה לא מבין אותי לא מבין בכלל כשאני מסבירה לך בין השורות למה אני לא יכולה להפגש ולמה קשה לי שתיראה אותי, ולמה קשה לי בכלל מלכתחילה לצאת מהבית, עם בגדים אתה יודע, הכל קשה לי יותר מידי. והכאב באמת שלא נעלם אני מרגישה את זה כאן כאן על החזה וזה פשוט לוחץ ולא משתחרר. לא משנה כמה אתאמץ וכמה אתעלם זה לא נפסק.
ובאופטימיות חסרת כל ביסוס אני מאמינה מעמקי ליבי
שיום אחד
יום אחד
מתישו, בחיים
יום אחד אני אהיה מאושרת, כי הרי מגיע לי, לא? ככה כולם טוענים. אבל אני בספק גדול.
בנות שלי אני לא במצברוח לענות לתגובות המדהימות והתומכות שלכן
אוהבת אתכן מלא
ומי שרוצה, 463600593
עשיתי בשבילכן
33>>
שבוע קל, מדהים..
ורזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
My Fat Obsession