I don't claim to know just why
I don't try to pacify
I don't love me just yet
I don't care, gone away
ביום ראשון
מההתחלה
הכל מחדש
מתחילים, דף חדש.
מרזים מחדש
חיים מחדש
יום אחרי יום
חיים את זה.
ביום ראשון.
עצות?
עידכון יום שבת 27
בוקר: קפה [טיפה חלב]
צהרים: 4 כפות אורז + 3 חתיכות כרובית+ משולש פשטידת קישואים
ערב: פומלה
הרבה?
אני לא יכולה יותר! אין לי כוח ללימודים! נמאס לי מהכל! נמאס לי פשוט נמאס לי. לא בא לי לחשוב ולהתעסק בשום דבר אחר חוץ מזה... מזה ומהספורט.. בא לי להיות עם עצמי. לבד. בלי יותר מידי חברים, כי גם ככה אני מרגישה כ"כ לבד.
זה באמת אבסורד שאני מרגישה לבד, הרי אני זו שמכירה "את כל העולם" שיש לה מיליון ידידים שכל אחד מקנא באחר.. שיש הרבה חברות ושאני תמיד מדברת עם כולם.. אז איך אני, אני, מרגישה כ"כ בודדה?
לא יודעת אם אני רוצה בזה או לא רוצה בזה. אני כבר לא יודעת אם אני זקוקה לאחרים או לא זקוקה. כי אף אחד לא עוזר לי.
אני רוצה אחד, אחד שיבין אותי, שיבין אותי לעומק הדברים, שינחם אותי ויתן לי חיבוק אמיתי, חם ואוהב ושאני אדע במיליון אחוז שכ"כ אכפת לו ממני. אני באמת זקוקה לזה עכשיו מתמיד. וזה עכשיו או אף פעם. כי אני נאטמת לאט לאט אני ניסגרת ועוטפת עצמי בקליפה כ"כ חזקה שאף אחד לא יצליח לחדור אליה. אני כבר רואה את זה. ואני פוחדת מזהנורא. פוחדת להיות מוזרה ובודדה כל החיים שלי, רק בגלל השנים האלה- השנים של התיכון, של הילדות, השנים האלה שצריכות להיות כ"כ יפות ותמימות וכייפיות, להסתכל עליהן אחורה בעוד כמה שנים ולהגיד "אייי תקופת התיכון" אבל זה לא ככה אצלי. פשוט לא ככה. אני אסתכל אחורה ואחשוב על התקופה הזו ורק אבכה.
וידעות מה מדהים אותי כל פעם מחדש?
האטימות של אנשים? ההכחשה שלהם? כ"כ הרבה רמזים אני שולחת לכל כיוון, זועקת שרע לי!
אבל כולם מתעלמים, צוחקים יחד איתי כי הרי הכל בגדר צחוק - עד שיקרה משהו שכבר לא יהיה מצחיק ואולי אז, אולי אז אנשים שסביבי יפקחו את עיניהם ויראו מה קורה בתוך כל האור והשמחה שאני משדרת אחוצה. שיבינו כמה לא הכל ורוד כמו שניראה בחיים שאני חיה. אנשים סוף סוף יקלטו כמה סבל יש לי וכמה כאב יש בפנים. ולמען האמת, מגיע לי כל הכבוד על איך שאני מסתירה את הכל- לא כולם מצליחים כמוני!
מצטערת על הפריקה החופרת הזו.
גם אם חפרתי פה כ"כ הרבה אני מרגישה שלא מיציתי, לא מספיק פרקתי, כי יש לי כ"כ הרבה להוציא אחוצה. להתלונן על כ"כ הרבה דברים, לבכות ולהתבכיין על כ"כ הרבה דברים בחיים שלי שלא משנה כמה אני אדבר ויוציא הכל הם לא יגמרו.
מרגישה אבודה.
נואשת.
אובססיבית.
עצובה מאי פעם.
ובודדת, למרות כל מי שסביבי.
HELP ME
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
My Fat Obsession