שפל המדרגה.
הגעתי לשפל. לתחתית שבתחתית. אני נואשת. וכואבת מבפנים. קשה לי ואני ככה קרובה לוותר.
חושבת למה זה בכלל שווה?
כואב לי משני הצדדים. כואב לי בצומות וכואב לי בבליסות. וכואבת לי הבטן לא משנה מה.
אני מרגישה שלאכול תפוח זה פשוט ה מ ו ן , עד שאני מגיעה לשלב שאני מפרקת שקית שלמה של ופלים לבדי.
אני לא יודעת מה לעשות. באמת הפעם אני כבר לא יודעת.
בגלל החופש הזה איבדתי את הצפון.
אני כבר לא אנה יותר. היא עזבה אותי וכ"כ קשה לי לבד.
לא יכולה להקיא כי ישמעו אותי. ולא מצליחה לצום. אני כבר לא מצליחה לאכול רגיל!
אין אמצע, אין אפור. יש רק שחור ולבן- צום או בליסות שאתן באמת, לא יכולות לתאר לעצמכן באיזה גודל הן וכמה אני אוכלת בהן.
אני יושבת עכשיו, אחרי שעה שלמה ששכבתי על הגב כי היה לי קשה לשבת מרוב שהבטן הייתה נפוחה וכואבת מרוב האוכל שדחסתי.
2 טוסטים, פיתה עם גבינה לבנה וחצי שקית של לואקר. וזה היה שעוד לא הייתי בכלל רעבה.
כבר אמרתי שנגמרו לי הדמעות? אז כן. הן נגמרו.
בא לי לבכות אבל אני לא רואה אפילו סיבה לכך. כלום לא שווה את זה. אני לא רוצה לחזור לביתספר לא רוצה ללמוד לא רוצה לחיות.
גם ככה אין לי חבר אין לי כלום אף אחד לא צריך אותי בעולם ושומדבר לא יקרה אם תיהיה אנה [ או wanna be אנה] אחת פחות בעולם הזה.
למה אני לא יכולה לעצור את זה?
JUST MAKE IT STOP
אין איןןןן לי רעיון מה לעשות יותר אני נואשת כלכך נואשת.
הגעתי למשקל הכי גבוהה שהייתי בו אי פעם, או יותר נכון חזרתי אליו.
היופ בבוקר אחרי כוס קפה גדולה ועם בגדים הייתי כמעט כמעט 53
זה לא הגיוני זה כבר באמת לא הגיוני.
אני שמנה ברמות שאי אפשר לתאר. אני לא אוהבת יותר להתלבש ולא רוצה להתלבש כי הכל כלכך מכוער, הכל צמוד והכל בולט אחוצה. כל השומנים נשפכים וכל המכנסיים כבר לא נסגרים עלי.
הרגליים שלי עצומות. החלק בגוף שלי שכל כך אהבתי פעם. שהיה , באמת, דקיק כמו גפרור, עכשיו הוא כפול בגודלו.
אני הולכת עם מכנסיים קצרים וכל צעד השומן רוטט.
הידיים תמיד לא נוגעות בגוף. שמע השומן ימרח על צד גופי.
על הכיסא- הרגליים תמיד באוויר כדי שלא ישפך כל השומן אחוצה.
והבטן, הבטן תמיד מוסתרת. או על ידי חולצה עצומה או שמלה רחבה. או ע"י הידיים שמחזיקות אותה שלא תיפול.
אני לא מסוגלת יותר. אין לי מה לעשות. רק בא לי למות. להחליף גוף פשוט להחליף.
לקום בבוקר עם משהו אחר. להיות קלילה ורק עצמות. ושיגידו עלי "היא עומדת להתפרק" או " מזה היא עור ועצמות" "היא ניראת כמו שלד" ועוד משפטים שאת חברות שלי זה מעליב. והן כל הזמן רק בוכות לי כמה שהן אוכלות הרבה ולא משמינות.
הציצי שלי גדל פתאום ויש לי סימני מתיחה קלילים.זה מגעיל. אני שונאת ציצי גדול. אוהבת שזה קטן קטן, שפרופורציה עם הגוף הדקיק והארוך. כמה שיותר שטוח, ואם רוצים את מתאימים חזיה שמגדילה קצת. זה אצילי ככה. לא יפה שכל הציצי נשפך או נופל. או קופץ או בולט אחוצה.
אוף. אוף. אוף.
אני שואלת את עצמי "האם את רוצה את זה באמת?" לפני שמגיע הבולמוס.
צד אחד אומר " לא , מה פתאום!! את לא רוצה את זה!! את רוצה להיות רזה וזה הכי חשוב".
ואז אני בטוחה שזהו. אני לא אוכלת. ואני חזקה ועצרתי את זה.
עד ששוב פעם מתחשק לי איזה משהו מתוק ואני אומרת לעצמי טוב נו רק טיפה.
ואז כמו מפגרת, חושבת שאשכרה אני יוכל לפתוח חפיסת שוקולד בלי לסיים אותה.
טיפשה טיפשה טיפשה.
אני לא יודעת מה לעשות יותר. בבקשה אם אתן קוראות את זה ומגיבות.ברור שאני אשמח למילות עידוד וכאלה. אבל באמת, וברצינות תאמרו לי מה לעשות. אוף תגידו לי שיש נוסחא, שיש פיתרון ויש מה לעשות. תגידו לי מה לעשות. איך להתחיל איך לחזור איך להמשיך בזה. איך להפסיק עם המתוקים ומה אני אמורה לעשות?? אני רוצה ללבוש שמלה יפה ביום הראשון ללימודים. ולהראות, לא רזה, לפחות אבל נורמלית.
HELP ME
ספרו לי על לקסעדין.
אני אתחרט אח"כ שרשמתי את זה?!?
החלטה הכי חשובה בחיים שלי עומדת להתרחש ב-1 בספטמבר.
אולי השניה הכי חשובה. או שהן באותו מקום.
מה תעשו אם אתן אוהבות שני דברים מאוד מאוד. לא אמרתי אנשים. אמרתי דברים.
שני כיווני דרך שונים בחיים. לכל אחד פלוסים ומינוסים. לכל דבר יש טוב ורע ובכל דבר רווח והפסד.
קשה לי להחליט מה אני יותר אוהבת. מה יותר תורם מה יותר נותן מה יותר טוב לי. רק לי.
לא לחשוב על הסביבה. שזה משהו מאוד קשה בשבילי. בלי להשתחצן או משהו, אני פשוט כל הזמן חושבת על אחרים.
איך לעשות טוב להם איך מה שאני עושה עוזר להם ומשפיע עליהם. תמיד רק אחרים. אף פעם לא עלי. כניראה שזה לא באמת חשוב מה קורה לי ואיך זה משפיע עלי.
בכל מיקרה, אני לא יודעת מה להחליט ואיך לבחור. איך להחליט איזה דבר אתה אוהב יותר?! איך בוחרים דבר כזה?
מה גורם לך להגיד אוקי הגעתי להחלטה ואני שלמה איתה.
אני מפחדת לטעות. ולוותר על משהו שהוא בעצם הדבר שאיתו אני רוצה להמשיך.
ואולי אני יעשה בחירה נכונה לבינתיים, אבל בעוד כמה חודשים אני אבין שטעיתי.
אני מפחדת. מפחדת להחליט את ההחלטה הזו.
אני מצטערת שאני לא יכולה לספר ולהיות גלויה מידי.
אני פשוט מפחדת להחשף או משהו. כי זו באמת לא החלטה של יום יום.
ובפשטות- איך אתה מחליט שאתה אוהב משהו יותר ממשהו אחר??
מה שבטוח
NOTHING TASTES AS GOOD AS THIN FEELS
עד כאן מצטערת על החפירות.
מחר יהיה יום טוב.
בלי בולמוסים ובלי צומות. לאכול רגיל. סלטים ובלי פחמימות.
אני ישנה אצל חברה ואצלה אני לא אוכל ככה שזה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
My Fat Obsession