Dont wish for it. work for it

זה מדהים איך אני יושבת פה חצי שעה מנסה לחשוב מה לכתוב, איך להתחיל , במה לפתוח את הדברים ומה לספר.

יש כלכך הרבה מה לספר ויחד עם זאת כל המילים נתקעות לי בקצה הלשון..

שוב ושוב מילוני מחשבות עוברות, רצות לי בראש במשך היממה על כל שניה שעברה, כל פעולה שעשיתי כל מילה שאמרתי כל נגיעה שנגעתי. כל דבר חוקרת, בוחנת, טוחנת, לבדוק שהכל טוב שהכל כראוי שהכל לפי הנורמות. שאני ממלא את הציפיות.

לא יודעת להגדיר מה כרגע בחיים שלי, קל או קשה, עצוב או שמח, דיכאוני או מאושר... אני לא יודעת כלום

אני רק יודעת שקשה לי, קשה לי לבאמת, ושאני לא בטוחה שאני יכולה להמשיך ככה.

אבל בעצם אין לכך פתרון.

יום יום אני מצפה ומחכה לאחד או לאחת שתפתור לי את הבעיות. אם יש בי התלבטויות האם לשפוך את הלב בפני מישהו זה רק כי מה שמניע אותי הוא הרצון הזה שכבר יגיע מן אלוהים שכזה שיפתור לי הכל שיסביר לי הכל.

שיסביר לי למה כלכך קשה. למה זה המסדרון הקשה הזה ואם יש מטרה בכל החיים הדפוקים האלה?

אם יש לאן להגיע? ואם אני באמת יצליח מתישהו? אם אני אהיה, באמת, מאושרת?

אני קוראת אצלכן בנות, כל יום, כל עדכון, כל משפט, אני מרגישה קשורה אליכן, אחראית אליכן, אני רוצה לעזור לכן אני רוצה באמת שתיהיו שמחות שתצליחו שתגיעו למטרה שלכן.

כי אתן זה בעצם אני, אני מוצלחת יותר, אני שיודעת מה היא רוצה ומצליחה גם.

אתן מצליחות ואני מעריצה את כולכן.

והלוואי שיום אחד יפול עלי הכוח הזה מהשמים שיעזור לי סוף סוף להחזיק את עצמי לבד.

יש רק רגעים בודדים בחיים בהם המחשבה שלך משתנה.

אתמול התחלתי, וסיימתי, ספר, שאמנם חשבתי שישפיע עלי בצורה יותר חזקה, והוא לא, אבל הוא השפיע עלי קצת.

קוראים לו " חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן"

הסקתי מהקריאה בספר , שכולנו קשורים אחד בשני, וכמו שחשבתי תמיד ורק חיזק את המחשבה שלי זה שאני חייה פה בעולם הזה למטרה אחת בלבד- לעזור לאחרים! וזה התפקיד שלי פה בעולם וזה כל מה שאני עושה ואני נמצאת אך ורק בשביל אחרים לא בשביל עצמי.

רציתי לכתוב לכם כמה ציטוטים משם שאהבתי- ובלי שום קשר, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר, קראתי אותו בפחות מ24 שעות!

"מפני שעמוק בתוכה יודעת נפש האדם כי חייהם של כל בני האדם שלובים זה בזה, כי כשהמוות לוקח את חיי האחד הוא גם פוסח על חייו של אחר. ובמרווח הקטן הזה שבין הנלקח לנפסח, משתנים חייהם של בני האדם."

·         "כל ההורים גורמים נזק לילדיהם. ככה זה. בגיל רך סופגים, כמו זגוגית זכה, את טביעות אצבעותיהם של הנוגעים בה. יש  יש הורים שמותירים כתמים, אחרים סודקים, אחדים מנפצים ילדות לגמרי, לשברים קטנים שלא יוכלו לתקן."

"פלוגת הצער היום בלילה

ניצחה את פלוגת השמחה

חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות

על תותחי האהבה

חיילי החיוך ירו חץ של אושר

פלוגת הצער לא נפגעה

חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה

פלוגת הצער היום ניצחה

ומאז כל ערב הם פותחים שולחן

בחדר ליבי הקטן

לפעמים השמחה שולחת מרגלים

אך לרוב מגלים את כולם

הצער עושה אימונים בין רכסי היאוש

שנמצאים ליד הר השתיקה הגדול

הם שטים על ספינה עשויה מחשיש

הם שטים על הים שעשוי אלכוהול

אז אם פתאום אתה שומע בלילה

תהלוכת צער ליד חלונך

אז כנראה שפלוגת הצער הלילה

ניצחה גם אותך."

אביב גפן.

מ' אני לא מצליחה להביע במילים ובמחשבות את מה שאני מרגישה אליך. זה כלכך לא מוגדר. בחיים לא קרא לי. אני רוצה כלכך רוצה שתשים לב אלי. רק תשים לב אלי.

אני מרגישה שאני כזו קוטרית, וזה כזה צרות של ילדה טיפוסית ב"גיל ההתבגרות" ואז אני מרגישה טיפשה ונחותה ובכלל מה אני רושמת את כל זה פה?! ממתי אני מספרת על עצמי?!

אני תוהה לפעמים, אולי כל מה ש"עובר עלי" זה סתם שטויות, שברגע שאני אצא מהגיל המעצבן הזה ויגיע כבר .. לצבא אולי... אולי אני אסתכל אחורה וכל הבעיות האלה שהן ניראות לי כרגע גדולות מהחיים, הכל פתאום יהיה בהיר יותר ומובן, ואני אקלוט עד כמה כלזה שטותי ומטופש וכמה אלה לא צרות, כמה יש דברים כלכך מעבר למה שאני חושבת ושיש אנשים שאשכרה סובלים סבל אמיתי בחיים שלהם. אבל מה אני? אני סתם? אני לא באמת סובלת?

האמנם.

עידכון:

אתמול בסדר היה נוראי. התלבשתי עם ג'ינס שבדר"כ נורא מרזה אולי.. אז  הרגליים היו סבבה. אבל הבטן שלי אני שונאת אותה, והצדדים... רציתי רק להשאר  בחדר ולא לצאת, לחזור לפיג'מה הגדולה שאני כלכך אוהבת ולא להראות בפני אנשים בכלל. אז לבשתי גופיה ולאחריה החלפתי לחולצה שהייתי כלכךך צמודה שכשהתיישתבתי לאכול והבטן שלי עוד הייתה שטוחה וריקה, כבר אז הרגשתי שהכל יוצא לי מכל צד אפשרי... אז פרשתי מהכל והחלפתי לסווצרט ענק [כי הסדר היה אצלי בבית].

אכלתי ממש קצת **יחסית לסדר** כאבה לי הבטן ברמות, מההתקפים האלה שיש לי תמיד.

אכלתי 2 חתיכות של תפו"א וביצה אחת [במהלך הקריאה של ההגדה] , טיפונת מרק עם קניידלך אחד ו-2 חתיכות גזר. קציצה של דג, ועוד איזה דג אחר , ובסוף 2 חתיכות גזר בתנור ובצל שלם בתנור. הלכתי לישון עם בטן נפוחה וכואבת. כלכך כואבת. היו לי דמעות בעיניים והחזקתי לא לבכות. אבל ידעתי שהבכי הוא לא בגלל האוכל או המראה שלי... אלה בגללך. רק בגללך.

היום בבוקר רצתי שעה ו-40 דקות. אני כלכך גאה בעצמי, באמת.

אכלתי אחרי זה הרבה ממש - גמבה , מלפפון, עגבניות שרי, ביצה קשה ו-2 גביעי קוטג' 3% שומן.

הדיאטנית אמרה לי לאכול הרבה חלבונים, שרוב התפריט שלי יהיה מחלבונים, אז לא נורא אם 2 גביעי קוטג' זה יוצא הרבה קלוריות יחסית, אבל זה מלא חלבון, והולך ישר לבניית השריר ולא לשומן. אז זה בסדר.

לא קיבלתי 3 חודשים כבר, וכן, קצת מדאיג אותי. אז אמרתי לאמא והיא אמרה שנלך לבדוק את זה, בשילוב של התקפי כאבי הבטן שלי היא אמרה שאולי נלך למישו שיבדוק מה לא בסדר באכילה שלי... מממ.......

אז מה.. מצברוח?

איך מתחילים בכלל לדבר על זה?

היא קלעה בול, כשדיברתי איתה, היא קלעה ישר בול, ישר הבינה אותי, המשפט השני שלה אחרי שקצת פרקתי היה " את צריכה למצוא משו שבשבילו, שלמענו, את תקומי בבוקר, כי אני רואה שאין לך כבר למה" והיא צודקת. זו ההרגשה שלי. אין לי למה לקום בבוקר. אבל איך מוצאים את זה? את הדבר הזה שלמענו קמים בבוקר? אין לי אותו כבר אתן מבינות אין לי למה לקום בבוקר.

ואני חושבת על זה שהיא קלטה אותי ישר וניזכרת בך מ' איך בתחילת שנה היינו מדברים ואתה הכי קולט אותי בעולם. לאן נעלמו החיים שלך? הדיבור שלך? הינו מדברים שעות. אני לארוצה לעבור את זה שוב פעם, זה קרה לי כבר יותר מידי פעמים, שסתם מנתקים קשר. אני צריכה אותך. אני זקוקה לך, אתה במובן מסוים כן משהו שאני קמה למענו בבוקר. למענך. באמת.

אם רק היית יודע... אם רק..

אני לא מאמינה כמה אני חושבת עליו ומדברת עליו. זה פטתי.

שלמות

מילה אחת עם כ"כ הרבה משמעות מאחוריה

מזה בעצם אומר?

לאן אנחנו שואפות כשאנחנו שואפות לשלמות?

ולמה חלק נולדו מושלמים וחלק לא?

למה אני לא מושלמת? ובכלל, מי קבע שאני לא?

בכל מיקרה אני לא חח

אבל בכלל, אני באמת תוהה מזה באמת?

איך מגדירים שלמות

והכי חשוב

איך מגיעים אליה?

קצת שבורה כרגע  (?!)

קשה, באמת קשה

אני מסתכלת במראה וזה באמת נורא מקשה עלי

אני כבר מרגישה שהגעתי לרמת הטמטום

אני הולכת ומחזיקה את הבטן, שלא ישפכו השומנים.

יושבת, ואף פעם לא נותנת לרגליים לגעת בכיסא.

לא מקרבת את הידיים לגוף .

אבל מחזיקה את עצמי חזק חזק כדי שזה לא יקלקל לי את המצברוח יותר מידי

וכדי שלא יקלטו את זה, הכי חשוב

למרות שאני יודעת שכולם אומרים שאני מצוברחת יותר מידי

וכולם חושבים ומדברים על זה שאני לא אוכלת שומדבר

ושאנשים מאירים לי איך אני מסתכלת על אנשים כשהם אוכלים. מזה אמור להביע??

באלי להתעורר בוקר אחד רזה יותר. רזה פשוט רזה. כמו שהייתי פעם.

הערה לעצמי: להפסיק להתלות על דברים שהיו בעבר. זה נוראי אני כל הזמן עושה את זה

בכל מיקרה לפני יומיים כבר הגעתי למשקל שיא, לא רציתי להגיע להגיד את זה. אבל הנה, הייתי 54 (אחרי אוכל אבל)

זה הרג אותי. פשוט הרג.

ועכשיו אחרי 2 אימונים ובולמוס אחד שכלל 2 לחמניות קלות עם גבינה לבנה 3% (זה היה הבולמוס)

ירדתי קילו ( מדדתי עכשיו ולא בבוקר! אחרי יום שלם עם ארוחות מאוזנות)

בקיצור מחר בבוקר בטח אני כבר אהיה 52. אני מקווה אולי 51

אמן.

אני אעדכן.

היום לא למדתי.

בוקר: קפה

ביתקפה עם אמא: קפה

צהרים: ירקות מבושלים ו-3 כפות אורז

אימון שעתיים

ערב: מרק דלעת

אוהבת המון

THINK THIN