"פלוגת הצער היום בלילה 
ניצחה את פלוגת השמחה
חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות
על תותחי האהבה
חיילי החיוך ירו חץ של אושר
פלוגת הצער לא נפגעה
חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה
פלוגת הצער היום ניצחה
ומאז כל ערב הם פותחים שולחן
בחדר ליבי הקטן
לפעמים השמחה שולחת מרגלים
אך לרוב מגלים את כולם
הצער עושה אימונים בין רכסי היאוש
שנמצאים ליד הר השתיקה הגדול
הם שטים על ספינה עשויה מחשיש
הם שטים על הים שעשוי אלכוהול
אז אם פתאום אתה שומע בלילה
תהלוכת צער ליד חלונך
אז כנראה שפלוגת הצער הלילה
ניצחה גם אותך."
אביב גפן.
מ' אני לא מצליחה להביע במילים ובמחשבות את מה שאני מרגישה אליך. זה כלכך לא מוגדר. בחיים לא קרא לי. אני רוצה כלכך רוצה שתשים לב אלי. רק תשים לב אלי.
אני מרגישה שאני כזו קוטרית, וזה כזה צרות של ילדה טיפוסית ב"גיל ההתבגרות" ואז אני מרגישה טיפשה ונחותה ובכלל מה אני רושמת את כל זה פה?! ממתי אני מספרת על עצמי?!
אני תוהה לפעמים, אולי כל מה ש"עובר עלי" זה סתם שטויות, שברגע שאני אצא מהגיל המעצבן הזה ויגיע כבר .. לצבא אולי... אולי אני אסתכל אחורה וכל הבעיות האלה שהן ניראות לי כרגע גדולות מהחיים, הכל פתאום יהיה בהיר יותר ומובן, ואני אקלוט עד כמה כלזה שטותי ומטופש וכמה אלה לא צרות, כמה יש דברים כלכך מעבר למה שאני חושבת ושיש אנשים שאשכרה סובלים סבל אמיתי בחיים שלהם. אבל מה אני? אני סתם? אני לא באמת סובלת?
האמנם.
עידכון:
אתמול בסדר היה נוראי. התלבשתי עם ג'ינס שבדר"כ נורא מרזה אולי.. אז הרגליים היו סבבה. אבל הבטן שלי אני שונאת אותה, והצדדים... רציתי רק להשאר בחדר ולא לצאת, לחזור לפיג'מה הגדולה שאני כלכך אוהבת ולא להראות בפני אנשים בכלל. אז לבשתי גופיה ולאחריה החלפתי לחולצה שהייתי כלכךך צמודה שכשהתיישתבתי לאכול והבטן שלי עוד הייתה שטוחה וריקה, כבר אז הרגשתי שהכל יוצא לי מכל צד אפשרי... אז פרשתי מהכל והחלפתי לסווצרט ענק [כי הסדר היה אצלי בבית].
אכלתי ממש קצת **יחסית לסדר** כאבה לי הבטן ברמות, מההתקפים האלה שיש לי תמיד.
אכלתי 2 חתיכות של תפו"א וביצה אחת [במהלך הקריאה של ההגדה] , טיפונת מרק עם קניידלך אחד ו-2 חתיכות גזר. קציצה של דג, ועוד איזה דג אחר , ובסוף 2 חתיכות גזר בתנור ובצל שלם בתנור. הלכתי לישון עם בטן נפוחה וכואבת. כלכך כואבת. היו לי דמעות בעיניים והחזקתי לא לבכות. אבל ידעתי שהבכי הוא לא בגלל האוכל או המראה שלי... אלה בגללך. רק בגללך.
היום בבוקר רצתי שעה ו-40 דקות. אני כלכך גאה בעצמי, באמת.
אכלתי אחרי זה הרבה ממש - גמבה , מלפפון, עגבניות שרי, ביצה קשה ו-2 גביעי קוטג' 3% שומן.
הדיאטנית אמרה לי לאכול הרבה חלבונים, שרוב התפריט שלי יהיה מחלבונים, אז לא נורא אם 2 גביעי קוטג' זה יוצא הרבה קלוריות יחסית, אבל זה מלא חלבון, והולך ישר לבניית השריר ולא לשומן. אז זה בסדר.
לא קיבלתי 3 חודשים כבר, וכן, קצת מדאיג אותי. אז אמרתי לאמא והיא אמרה שנלך לבדוק את זה, בשילוב של התקפי כאבי הבטן שלי היא אמרה שאולי נלך למישו שיבדוק מה לא בסדר באכילה שלי... מממ.......
אז מה.. מצברוח?
איך מתחילים בכלל לדבר על זה?
היא קלעה בול, כשדיברתי איתה, היא קלעה ישר בול, ישר הבינה אותי, המשפט השני שלה אחרי שקצת פרקתי היה " את צריכה למצוא משו שבשבילו, שלמענו, את תקומי בבוקר, כי אני רואה שאין לך כבר למה" והיא צודקת. זו ההרגשה שלי. אין לי למה לקום בבוקר. אבל איך מוצאים את זה? את הדבר הזה שלמענו קמים בבוקר? אין לי אותו כבר אתן מבינות אין לי למה לקום בבוקר.
ואני חושבת על זה שהיא קלטה אותי ישר וניזכרת בך מ' איך בתחילת שנה היינו מדברים ואתה הכי קולט אותי בעולם. לאן נעלמו החיים שלך? הדיבור שלך? הינו מדברים שעות. אני לארוצה לעבור את זה שוב פעם, זה קרה לי כבר יותר מידי פעמים, שסתם מנתקים קשר. אני צריכה אותך. אני זקוקה לך, אתה במובן מסוים כן משהו שאני קמה למענו בבוקר. למענך. באמת.
אם רק היית יודע... אם רק..
אני לא מאמינה כמה אני חושבת עליו ומדברת עליו. זה פטתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
My Fat Obsession
