אין לי אפשרות לעצור את זה. זה בא ממנו וגם ממנה.

אני שונאת את אבא שלי. הוא מרביץ, וצועק, וצועק,

ומרביץ. אמא שלי מאיימת עליי, וצועקת עליי. לפעמים

היא גם מחטיפה לי סטירות על הידיים, או מקללת אותי

כמו איזה מין מטורפת. אני בחיים לא אצעק או ארביץ

לילדים שיהיו לי, מכו שהיא עשתה לנו. אין להם לב, פשוט

אין להם. אני לא יודעת איך הילדים המוכים חיים עם כאלה

מכות. המכות שנותנים לי אפילו לא משתוות למכות של

ילדים אחרים, כמו זאת למשל.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=281894

זה כ"כ מפחיד אותי לחשוב על זה אם זו הייתי אני.

ברגע שכתבתי את המשפט הקודם, הרגשתי ממש אנוכית.

כנראה שזה נכון, אני באמת חושבת רק על עצמי. אותו

דבר עם זה שאני אוהבת, אני חושבת רק על איך לא ידעתי

על זה ואיך הוא עשה לי את זה, אפילו אם הוא בטח לא יודע

על קיומי. אני מרגישה מעוצבנת וכועסת. על אף אחד,

רק.. עלי.