ביום חמישי בערב ראיתי את המודעה - הטרמפ שלי הבריז לי ברגע האחרון ואני מחפשת מישהו לנסוע לכך וכך בשביל להביא כך וכך ולחזור, עבור האירוע המשפחתי שלנו.
כיוון שאני מעורה בקהילתינו הכבר לא כל כך קטנה וגם הולכת וגדלה, ומודעת לרצון לשמר אותה כחמימה ותומכת, ואף נוטלת חלק פעיל בשאיפות אלה, החלטתי להשיב ולעזור ולהציע לה טרמפ הלוך חזור.
אני לא ממש מכירה אותה, במסגרת עבודתי יש לי ממשק צר איתה וגם בו לא התרשמתי ממנה במיוחד. אבל מאז שאני כאן נתקלתי בכמה אנשים שעוזרים סתם וכמי שהוגה לא מעט בהרביית (?) הטוב, בקהילה, בעולם, שוויון, ערכים, אנרגיות טובות וכל השיט הזה בחנתי את העניין אצל עצמי ושמתי לב שאם לא יוצא לי מזה ממש משהו, ובעיקר אם זה דורש ממני פעולה מיוחדת (לא על הדרך) ודורש ממני מאמץ, וזה לא עבור חברים טובים, אני לא עוזרת. יכול להיות שזה נובע מיכולת הכלה מצומצמת, לפחות בשלב זה של חיי, ובעצם זה לא באמת טבעי לעזור למישהו שהוא לא ממש חבר שלך סתם ככה, אבל אני חושבת שזה בדיוק מה שאנשים צריכים לעשות. לא הרבה ולא כל הזמן, אבל כן קצת לפעמים ואם כל אחד יעשה את זה קצת, סתם לעזור, בלי סיבה, או יותר נכון, בלי תמורה אישית מיידית כלשהי, קצת, קצת יצא מגדרו, אולי טיפה יהיה לו לא נוח, אני באמת מאמינה שאפשרי יהיה להפוך ככה את העולם ליותר טוב. אבל כאמור, מחשבות לחוד ומעשים לחוד. אז אני מנסה לשים לב להזדמנויות הללו שיש לי לעזור ללא שום תמורה ולהענות להזדמנות בחיוב. ולו רק כתרגיל שאולי יתרום ל וירחיב את יכולת ההכלה שלי (ואז אולי אני אוכל להכיל בנזוג ואז אולי אני אמצא בנזוג ו...אתם רואים!! אין אלטרואיזם טהור). כך למשל כשאני בסופר אני מסמסת לחברה (זוג הורים לחמישה ילדים) אם היא צריכה משהו למרות שזה מעכב אותי במלא ותמיד יש שם תורים מטורפים וקצת מצטערת על זה אחרי זה. אבל כך גם נעניתי לבקשה לעיל. ומייד התחרטתי. מדובר ביום שישי בבוקר, יום שאמור להיות או ניקיונות ובישולים לקראת שבת שקטה ומפנקת או פינוק עצמי ממלא מצברים של קפה ועיתונים החל מיום שישי עצמו. אבל הצעתי ואין דרך חזרה. אז כשהיא שמחה אמרתי לה אבל בכל זאת תנסי למצוא אולי מישהו במקרה נוסע בדרך. וגם הוספתי שהרכב שלי נתקע לפעמים וגם קיוויתי ממש שהיא תמצא וגם שוב הצטערתי שהצעתי. אפילו חשבתי להגיד לה שמשהו צץ ובסוף לא אוכל. אמרתי לעצמי - היא בטח לא מתאמצת למצוא מישהו אחר, וזה נראה לה מובן מאליו. והיא בן אדם קצת מעצבן. ודמיינתי את אמא שלי עושה לי רגשי על זה שלאחרים אני עוזרת ולה לא (אגב, עד עכשיו לא גיליתי לה. קניתי מהמקום הזה עוגה ולא הסכמתי לגלות לה מאיפה זה) מצד שני נזכרתי בכל הפעמים שההורים שלי היו צריכים ניוד ואני עוד לא הייתי פה וגם עוד לא היה לי אוטו. ומה נראה לכם, שלא אמרתי לעצמי שזאת קרמה טובה ושזה ישתלם לי מתישהו?
למחרת, כנגד כל תקוותיי, היא התקשרה אליי וקבענו. בדמיוני ראיתי את מכתבי התודה שהיא מפרסמת בעלון המקומי בכותרת "אנשים טובים" שעוזרים סתם ואת התפעלות התושבים מטוב הלב האלטרואיסטי שלי. "בבקשה אל תפרסמי את שמי" התחננתי בצניעות בדמיוני.
הגענו למקום והיא לא התנגדה שאעזור לה לסדר ולסחוב. לקחתי לעצמי עוגה קטנה ויחידה ותהיתי אם תרצה להזמין אותי אליה שכן, בכל זאת, עזרתי לא מרצוני החופשי וללא כל תמורה. תהיתי גם אם תציע לשלם עבור הדלק. "אין לי מושג כמה זה יוצא, עזבי לא חשוב, כמה שבא לך" עניתי לה בדמיוני, שם נשארה ההצעה, וגם תשובתי. כשהגענו לביתה אביה עמד בפתח. הוא המשיך לעמוד גם כשפרקנו, היא ואמה ואני. האישה הודתה לי. הייתי אומרת מקרב לב אבל זאת לא בדיוק ההגדרה. הודתה מאוד אולי אפשר לומר.
וזהו. המשכתי בדרכי. העניין גזל כשעה, אולי שעה ומחצה מחיי. לא יכולה לומר שהרגשתי ממש טוב אחרי זה, איזו הרגשה מרוממת של אחוות עולם ומצד שני גם לא ממש הצטערתי על זה. כמו שאמרתי, פואנטה אין ממש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
