היוש.. תקשיבו תגידו לי מי רוצה להיות בקבועים כי אין לי כוח להודיע לכולם על הפרקים. במיוחד שאני ממש עייפה כמו עכשיו. אני מצטערת שהפרק לא יוצא לי ארוך יותר.... תהנו=]
קבלו תיקון לפוסט דמויות:
גיא: הוא גם אח של נטלי והוא בכלל בי"ב בן 17..
אאאאאאאהההה ותקשיבו באמת כדי לכם לשמוע את השיר שיופיע באמצע הפרק. זה שיר ממש מדהים.
פרק 10:תחילתה של ידידות מופלאה?
אנג'ל התעוררה כמו כל בוקר אחרי צעקות מתמשכות של עדי המעוצבנת. אנג'ל התארגנה בשקט חושבת על אתמול בלילה. היא הייתה בטוחה שזה היה חלום. ובעצם היא לא רצתה שזה יהיה חלום. היא הרגישה שזה המקום שבו היא צריכה להיות. מקום שבו היא תוכל לבטא את כל רגשותיה. מקום שבו יהיה הרבה דמיון ופנטזיה. הדברים האלה שהיא כל כך קיוותה שיהיו לה כמו סיפורים לפתע הופיעו בחלומה. מה היא אמורה לחשוב? שזה אמיתי? ברור שלא! היא הייתה בטוחה שהחלום נוצר עקב הכמיהה שהייתה לה לעולם כזה. עולם קסום שהכל בו נראה כל כך מושלם. העולם המושלם בשבילה.
היא יצאה מביתה מקופת בבואה משל עצמה. לא מסתכלת מה קורה סביבה רק הולכת.
"אנג'? מה קרה מאמי?"רצה מאיה אל אנג'ל מבינה שמשהו לא בסדר איתה.
"אה? מה?" שאלה אנג'ל.
"מה קרה?" חזרה על עצמה מאיה בדאגה.
"סתם..." ואנג'ל הוסיפה"בואי נמשיך ללכת."
מאיה הסתכלה על אנג'ל שנשארה בתוך עצמה והבינה שזה כנראה משהו חשוב אם אנג'ל לא רוצה לספר לה.
הן הלכו בשקט לבית הספר כשמדי פעם מאיה מעיפה באנג'ל מבט קצר. הן נכנסו לבית ספר ולאחר לכיתה.
"אנג' מאיוש! בואו נלך לראות עם אתן התקבלתן למגמות שלכן! הצלחתי להתקבל למגמת ריקוד מה שאומר שבטוח מאיה הצליחה." אמרה מישל בחיוך מאושר.
"היי מישלוש. מה זה? אין בוקר טוב? מה קורה? טח חוצפנית!" אמרה אנג'ל בציניות אחרי שהיא חזרה לעצמה בעקבות מה שמישל אמרה.
"היי מיש." הוסיפה מאיה מחייכת. מישל חייכה אליהן בתגובה והן הלכו ללוח המודעות שנמצא מחוץ לכיתה. הן ריפרפו בעיניהם על הדפים בתקווה למצוא את שמותיהן.
"ייייייהההההה התקבלתי!"צרחה מאיה מושכת מבטים מכל עבר.
"מה איתך אנג'?" שאלה מאיה בסקרנות והוסיפה:"אין מצב שלא קיבלו אותך את מדהימה."
"אני לא יודעת. אני לא מוצאת את השם שלי." אמרה אנג'ל מאוכזבת.
"היי נשמות! אחלה בוקר."אמרה ניצן מחבקת אותן.
"אנג'. אם את מחפשת את השם שלך זה לא פה. זה בשכבת י"א." אמרה ישר מבינה מה קרה.
"חולה עליך מאמי!" אמרה אנג'ל בחיוך ענק ורצה במעלה המדרגות.
"הפ! מישהי פה מרוצה." רן אמר ממשיך בדרכו לא מסתכל לעבר אנג'ל שעיקמה את פרצופה. היא הלכת לעבר הלוח שגם שם הייתה התקהלות לא קטנה של ילדים שביניהם מצאה את נטלי.
"היי בוקר טוב. בואי נחכה שכולם התחפפו ואז נבדוק אם התקבלנו." הן התרחקו כמה צעדים משם מתיישבות על הריצפה הקרה ונשענות על הקיר.
"תגידי איך קוראים לאח שלך?" שאלה אנג'ל ביציאה מוזרה.
"אמ! זה היה מוזר! איזה יציאה! קוראים לו גיא. למה?" השיבה נטלי.
"טוב אני זאת שנתקעה בו." הודתה אנג'ל והסמיקה קצת.
"חחח רציני? את ח'תכת מוכשרת!" צחקה נטלי גורמת לאנג'ל להסמיק עוד יותר ועל פרצופה נחה הבעה שלא הייתה כל כך רגועה נגדיר את זה ככה.
"תרגעי!שטויות!" אמרה נטלי והוסיפה במהירות:" אבל את יודעת מה?! יום למחרת בבוקר כבר לא היה לו כלום באף! אני מתחרפנת!" עיקמה נטלי את פרצופה בעצבנות.
"אוקי זה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש –"
"מוזר! קלטתי את הרעיון אנג'" נטלי קטעה אותה.
"אה! אין כבר אנשים. בואי נראה אם התקבלנו." הן התקרבו מוצאות את שמותיהן.
"התקבלנו!!!!!!" צרחו שתיהן מתחבקות באושר מושכות הרבה מבטים.
"אחות קטנה על מה כל הרעש?" נשמע קול לידן. 'אוי שיט זה גיא! איפה אני קוברת את עצמי אחרי שצעקתי עליו?!' חשבה אנג'ל ובלת ברירה הסתובבה אליהם.
"התקבלנו למגמת מוזיקה. אה תכיר זאת אנ- אה בעצם אתם מכירים חח." אמרה נטלי פורצת שוב בצחוק שנפסק מיד אחרי שראתה את מבטיהם של אנג'ל וגיא נעוצים בה בכעס.
"פעם ראשונה שאנחנו נפגשים ואת לא צועקת עלי או נתקעת בי." אמר גיא מגחך.
"כן אה. טוב מה ציפית שאני יתנשק איתך אחרי שנתת לשמועה הזאת לצאת. ברור! מבטיחה לך שאני יפצה אותך!" אמרה אנג'ל בחיוך ציני והתרחקה מהם בצעדים מהירים. נטלי הרימה את כתפיה והלכה בשקט מנסה להשיג את אנג'ל.
'איזה שם יפה זה גיא. תואם את הפרצוף המדהים הזה שלו!' אנג'ל נאנחה בחיוך מוקסם. 'מי ירצה את הטיפש הזה בכלל?! שוב התחלתי עם פיצול אישיות?!' אנג'ל נכנסה לכיתה עם נטלי בדיוק בצילצול מהנהנת בראשה למאיה שהתקבלה.
השיעור עבר בשעמום מוחלט בו אנג'ל התחילה לקשקש במחברת:
אם תדע שאתה יכול ישר תשלול את האפשרות להצליח בהכל.
אם תשמע לא תקשיב.
אם תדבר תדע זה לא בא מהלב.
אם תקשיב לא תבין
אם תרצה אתה לא תוכל להשיב
אם תעשה אתה לא תאמין.
אם תשתוק תנסה לשרוק.
אנג'ל הסתכלה על מה שרשמה במחברת. זה היה נראה לה מטומטם ופתטי אבל גם נכון. אף פעם לא יהיה משהו מושלם. זה בא תמיד או דבר רע או דבר טוב שיש בו קצת רע. אי אפשר להגיע לשלמות. אבל אפשר לשאוף לשלמות.
היא תלשה את הדף קורעת אותו לחתיכות קטנות. 'איזה חוסר כישרון בכתיבה. באסה במיוחד שכתבתי לשרוק! מה הטימטום?!' אנג'ל המשיכה לשקוע במחשבות עד שהצילצול ניער אותה.
היא חשבה שוב על החלום. ואז נזכרה שגם גיא היה בו. 'איך בן אדם לא יכול להיות מושלם אם אני חושבת שגיא מושלם. וב אני מניחה שבכל דבר יש פגמים אבל הם לא נראים לעין ולא מזיקים לי.' היא הלכה עם חבריה לשבת והוציאה את האמפי. היא שמעה את השיר: Changes-3 Doors Down
http://www.youtube.com/watch?v=B3BF8RmliZw
היא כל כך אהבה אותו. היא התחברה אל המילים והרגישה שהן נכונות לגביה לפעמים. היום עבר והיא חזרה הביתה. היא הכינה שיעורים ואכלה. היא החליפה לבגדים קצרים ונשבה על הספה משוחררת.
"היי אנג'" נכנסה עדי עם רן לבית.
"היי." אמרה אנג'ל שמה לב שרן בוחן את גופה.
"אתה רוצה שנצטלם?" שאלה אנג'ל בציניות.
"ברור! אני יוכל להסתכל עליה כל היום!" השיב בציניות גם הוא.
אנג'ל עלתה לחדרה שואלת את עצמה למה הי כל כך שונאת את רן. היא לא ענתה לעצמה על השאלה והוציאה את הגיטרה שלה. היא בדקה קורדים לשיר ששמעה באמפי והתאמנה עליו עד שהצליחה לנגן אותו במלואו. היא ניגנה אותו ומוסיפה גם את שירתה.
"זה היה ממש יפה." אמר רן שעמד עם עדי בכניסת החדר.
"תודה." חייכה אנג'ל שהחליטה להפגין קצת חביבות. הם נכנסו מתיישבים עם אנג'ל על מיטתה מפטפטים וצוחקים כאילו היו ידידים תמיד. הם שלושתם נהנו ועדי ידעה ששניהם יכולים להיות ידידים ממש טובים.
"אני יצטרך ללכת עוד מעט לשיעור גיטרה." אמרה אנג'ל.
"תנגני למורה את השיר הזה?" שאל רן.
"לא. אני לא מנגנת אותו יפה." המשפט הזה של אנג'ל זיכה אותה בכרית לפנים, מה שהביא למלחמת כריות שבסופה שלושתם נשכבו על המיטה מותשים.
"יאללה קומו עצלנים. אפשר לחשוב מה אתם צריכים לעשות בחיים."
קולה המתוק של אימה של אנג'ל ועדי גרם להם לקפוץ ממקומם.
"היי אימוש." אנג'ל קמה מהמיטה נושקת על לחיה של אימה שולפת בגדים מהארון והלכה להתלבש.
היא יצאה נפרדת מרן ומשפחתה והלכה לביתם של עידו המורה שלה ושל רועי ידיד שלה שהסתבר שהוא אח של עידו.
היא הלכה ברחוב הפעם לא מודעת למבטים שנעוצים בה. היא חשבה על כל מה שקרה היום. היא חשבה על רן. שהוא ממש חמוד והיא הייתה בטוחה שהם יהיו ידידים טובים מעכשיו. היא הרגישה שהכל מתחיל להסתדר. שהיא מתחילה להתאקלם בתיכון ושהיא מרגישה שאלה יהיו השנים הכי טובות בחיים שלה. היא חשבה שוב על היום שהתקבלה למגמת מוזיקה. ההרגשה שגרמה לה להתגבר על הפחד. היא הייתה בטוחה שמשהו גרם לזה ובטח שלא היא. אנג'ל הלכה באיטיות ולראשונה אהבה להיות שקועה במחשבותיה. מחשבות על מה ששוב חשבה עליו. על העולם שהייתה בו בחלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
