אימל'ה!!! ראיתי סרט ממש מפחיד עכשיו!! אני מקווה שאני יכולה לכתוב פרק נורמאלי..
*עריכה* 7.3
אחרי שהתאוששתי מאצמול.. נזכרתי שאני צריכה לשאול אותכם משהו. אנחנו צובעים את כל הבית ואין לי שום מושג איזה צבעים לבחור. אז אני מקווה שתעלו הצעות. זה יכול להיות כל דבר שמתחשק לכם. טפטים ציורים קווים העיקר משהו יפה. אתם ממש תעזרו לי!! תודה333>
אז קבלו במחיאות כפיים סוערות:
שיר לפרק: http://www.youtube.com/watch?v=o0jLOdxZgJs תפעילו כשיש ***
פרק 27: חלום שחולף.
"אנג'ל... אנג'ל..." היא שמעה את שמה בקולו הקר והאכזר והתעוררה בצרחה. אנג'ל התנשפה. השעה הייתה 3:00 בלילה.
אנג'ל קפצה ממיטתה ולחצה על כפתור האור בחדרה. היא התיישבה על המיטה מוחה את זיעתה ממצחה בידה. היא רעדה ובגופה עברה צמרמורת חדה. זה היה הוא. היא פחדה ממנו פחד מוות. היא הייתה משותקת למשמע קולו. היא החווירה כשדמותו עלתה שוב בראשה. היא שנאה אותו. שנאה לפחד ממנו. היא קמ ממיטתה והדליקה את הטלוויזיה. הופיע על המסך סרט אימה והיא כיבתה את הטלוויזיה ביפחת בכי משתדלת לא לבכות.
"אז, מה קרה?" אנג'ל נפלה מהמיטה מהפחד וההפתעה.
"חת'כת פסיכי!" אנג'ל הטיחה בפניו והמשיכה לרעוד.
"מה קרה?" הצטרף עוד קול ועדי נכנסה לחדרה. היא לא הבינה למה עדי ורן שם. השאלה אם הם שמעו אותה צורחת התרוצצה במחשבותיה באי נוחות.
"מה קרה?" היא שאלה בתמימות.
"את צרחת אנג'ל. מפוחדת, כאילו עברת עינויים." עדי תקעה את עיניה החוקרות בעיני אנג'ל מנסות לגלות את האמת.
"א-אני לא זוכרת מה חלמתי." אנג'ל שוב ניסתה להכחיש בגימגום כושל.
"עדי, אני אחכה לך בחדר." רן כנראה החליט זה רגע טוב לעזוב אותן לבדן. עדי הנהנה קצרות וחזרה להביט באנג'ל.
"אז מה קרה, באמת?"
"אותו סיוט." אנג'ל החווירה. היא לא האמינה שהחלום יחזור על עצמו, במיוחד לא אחרי כל הטיפולים שעברה.
"אני מצטערת בונבונה. נראה מה נוכל לעשות." עדי התיישבה ליד אנג'ל אספה אותה בחיקה. אנג'ל התרפקה בזרועותיה של עדי והדמעות החלו לפרוץ.
"לא נורא בובה. את תראי שיהיה בסדר, טוב? אני ישאר איתך פה עד שתירדמי."
"פסדר." אנג'ל ענתה קצרות ומשכה באפה. עדי החלה ללטף את שיערה החלק אבל מבולגן של אנג'ל ושרה לה שיר שקט.
כעבור כמה דקות אנג'ל נרדמה ועדי חזרה לחדרה מספקת כמה פרטים לרן שנשאר ער,מחכה לה.
~ בבוקר ~
"אמא, אני חושבת שכדאי שאנג'ל תישאר היום בבית." עדי אמרה לאימה ברגע שהגיעה לסלון.
"מה קרה לה?" אימן שאלה מבוהלת.
"החלום. הוא חזר. אין משהו שאפשר לעשות עם זה?" אימן החווירה.
"אני חוששת שזה יצטרך לחלוף לבד. האיש הזה לא עוזב אותה במנוחה." היא לחשה והסיפה, "כן, היא תישאר פה. ניתן לה קצת מנוחה." אימן חזרה לקולה הרגיל אף שהייתה נראית דואגת.
~
"אוי לא! מה השעה?" אנג'ל קמה מהמיטה מסתכלת בשעון.
"12?! איך 12?! למה לא מעירים אותי בבית הזה?!" היא התלוננה בצרחה קטנה והלכה למטבח. על שולחן האוכל היה מונח פתק מאימה:
עדי סיפרה לי מה קרה היום. חשבנו שמוטב שהיום תשארי בבית. אוהבת המון, אמא.
פניה של אנג'ל קדרו. עד שהיא שחכה הזכירו לה.
***
היא הרגישה שחייה שוב מתפרקים והיא צריכה לאסוף את שאריות חייה מחדש. היא חששה מהדבר הזה יותר מכל דבר אחר. מהחלום הזה, ובעיקר, האיש הזה. היא התיישבה בספה בסלון מתייפחת בקול.
"אג'!"מאיה התפרצה לביתה ברעש. היא התיישבה לידה.
"מה קרה, מאמי שלי?" היא חיבקה אותה חיבוק גדול.
"החלום ההוא. את יודעת."
"הייתי צריכה לנחש.למרות שאני עדיין לא מבינה מה כל כך מפחיד באיש הזה."
"עדיף שלא תדעי."
"אם את אומרת."
"אוף! אני שונאת את ההרגשה הזאת!" אנג'ל רטנה.
"איזו?"
"שאני כאילו צריכה לאסוף את השאריות של החיים שלי ולחבר אותן מחדש. מגיל 6 יש לי את החלום הזה והוא לא מרפה." היא קראה ביאוש נותנת מכה לרגלה של מאיה.
"אוץ'! מה אני עשיתי?"
"אופס מצטערת. אני לא שמה לב למה שאני עושה. את לא אמורה בכלל להיות בבית ספר?"
"כבר כמעט 1 וחצי עכשיו והיום סיימנו ב-1. אז ישר באתי לפה."
"טוב." מאיה קמה מהספה ופנתה למטבח.
"מה את עושה?" אנג'ל שאלה באומללות.
"מכינה לך פנקייקס. המון פנקייקס, עם המון סירופ שוקולד!"
"תודה. את מדהימה." אנג'ל חייכה למאיה חיוך גדול של תודה ונרדמה על הספה בשכיבה.
"נכון. אני החברה הכי ובה בעולם." מאיה השתחצנה והביטה באנג'ל הישנה בחיוך.
"מה אני אעשה איתך, אה ילדונת?" היא שאלה שאלה רטורית ופנתה להכין את הפנקייקס.
מצטערת שזה פרק אחד הקצרים.. אני מתה מעייפות ומתה מפחד מהסרט שראיתי. אני לא יכולה להתרכז. ראיתם שהסרט השפיע המון על הפרק.. מזה קיבלתי את הרעיון...
מקווה שנהנתם.. תגיבו33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
