היי שלום, ירדן בן 21.7, חייל.
שמתי לב שיש אצלי בעיה.
יש לי הרבה חברים, להקת רוק, בית, משפחה, בריאות ועוד.. עוד כחודשיים אני מסיים את השירות הצבאי ונכנס בחיים.
אני בגיל הכי יפה, בגיל הכי כיפי, במיוחד כשאני הולך להיות אזרח עכשיו, אני אלך ללמוד, להתקדם, לעבוד ועוד.
למה אני עדיין מרגיש חרא מזה שאין לי מישהי להיות איתה? לאהוב אותה? מה, אני לא מצליח להיות מאושר בלי מישהי כזאת?
יכול להיות שזה בגלל שהייתי בקשר לתקופה ארוכה שנגמר לפני בערך 4 חודשים? זה עדיין משפיע? התגברתי על המטומטמת הבוגדנית הזאת ממזמן, איך זה עדיין פועם אצלי בלב?
יצאתי אתמול עם חברים לפאב, גם בתחושת באסה. אם לא הייתי נוהג ומסיע אותם הייתי חותך מהיציאה הזאת ממזמן, היה חשוב לי שהם יישתו ויהנו ויעשו חיים וניסיתי כמה שפחות להראות שאני לא במוד לכל זה בכלל. כשהם שמו לב הסוואתי את זה עם "עייפות", לא רציתי לבאס אותם.
אני אוהב להתחיל עם בחורות, אני אוהב לדבר איתן, ואני חושב שאני עושה את זה בצורה לא רעה מי-יודע-מה. הרושם שאני מקבל הוא שלא משנה כמה שאני אחפש אני לא אמצא את זאת שתיגע לי בלב, שתדליק אותי. אני לא אשקר לכם, אני אוהב יופי.. חיוך/מבט/עיניים שיעשו לי את זה כל פעם מחדש, אך כמובן שאופי משחק את התפקיד המרכזי אצלי. ואני אוהב את ההומור שלך אלוקים בכל הנוגע לחלוקה הזאת אצלינו.
למה אני לא מוצא אותה? את זאת שתאהב את המוסיקה שאני שומע, את זאת שתדהם מהדברים הכי פשוטים כמו להסתכל על הכוכבים או הנוף המדברי.
את זאת האכפתית, האייכותית, השכלתנית, הספונטנית, הפתוחה, מצחיקה, פשוטה, חברמנית, ג'ינג'ית (לא באמת)..
כמה זמן עוד יעבור עד שאמצא אותך?
למה כשיש סביבי את כל הטוב והכיף האלו: חברים, משפחה, בילויים, גיל ועוד, אני עדיין יושב מתרפס ברייקנות מעיקה?
ירדן,
זה שיש לו הכל,
חוץ ממך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
RoyalBlood