סיפורי ט"ה

אז נכון שמזמן לא העלתי לפה כלום

וגם אין לי כלכך מה להעלות

םשוט עלה לי בזכות מישהי פה רעיון נחמד לוונשוט אז החלטתי לכתוב ולהעלות

מי שרוצה מוזמן לקרוא ולהגיב (:

ומה אם...

היא עמדה שם לגמרי חנוקה, אבל לא באמת היה אכפת לה , האוויר כמעט נגמר , אבל האוויר זה לא מה שבזכותו היא חייה ברגעים האלו, את הכאבים מהדחיפות היא הפסיקה להרגיש כבר מזמן , והרעש שעמד מסביב היה בשבילה כדממת מוות , עיניה היו פעורות לגודל בלתי יתואר ומבטה קפוא כקרח בנקודה אחת , כאילו מהופנטת , האורות סביב כבו, אז באמת נהייתה דממה כמו השקט שלפני הסערה , אור קטן ובודד נידלק מאיר שטח זעיר על הבמה כל כך רחוק ממנה , רחוק מכדי שתוכל לראות באמת בפעם הראשונה בחייה במציאות את הסיבה שבגללה היא פה , ההוא שבשבילו היא עדין נושמת, ההוא שמעלה לה חיוך מטופש כל פעם מחדש , ההוא שמעולם לא הכירה ובספק אם אי פעם תכיר באמת. לפתע הופיעה דמות במרכז האור , דמות גבוה ורזה בעלת שיער פרוע , היא לא ראתה פרטים , היה מספיק לה צל קטן ומרוחק בכדי לזהות אותו , את בחיר ליבה , את הסם שאליו מכורה , בשבילה ובשביל כל מי שסביבה הוא היה “האלוהים” , והאור שסביבו הייתה ההילה, הילת הקודש שלו. השתיקה נשברה , הקהל התמלא בצווחות איומות, היא גם צווחה, צווחה חזק עד כדי כך שהיה נדמה לה שעוד שנייה תגיע למצב של קריסת מערכות הגוף , צליל קצבי ונעים של תופים שבר את הצווחות , הדמות לא הייתה לבד על הבמה , סביבה היו עוד 3 דמויות מוארות , עוד 3 אורות , לא כולם בקהל התפללו לאותו האור , לכל אחת היה את האור ההכי קדוש בשבילה, למראת שכל האורות היו קדושים , ביחד הם יצרו את האידאל, את להקת הרוק האהובה על כל מי שנמצא שם, את "טוקיו הוטל" , קצב התופים התחזק ונוספו גם צלילי הגיטרה ואז גם הצליל האלוהי ביותר עבורה , הקול שלו , של הדמות שלה, הקול של ביל. 45 דקות של הופעה, 45 דקות של מצב טראנס של הגוף, 45 דקות של דופק מואץ ותוצאה...מיתרי קול נפוחים, סיפוק ואכזבה בו זמנית.

סיפוק מהסם שקיבלה ואכזבה מכך שנגמר , מכך שהתקווה הקטנה מתה , הוא הלך, ומי יודע אם אי פעם תזכה לעוד הזדמנות שכזאת לפגוש אותו שוב במציאות, גם אם זה לא בדיוק לפגוש , גם אם זה רק לראות , גם אם זה כל כך מרחוק , אבל העיקר כל כך מציאותי ,כל כך אמתי , גם אם הוא לא ראה אותה בפרט ולא יודע איך קוראים לה , גם אם הוא כן שם לב אליה לשנייה אך לא ייזכר לעולם, מה אכפת לה? העיקר שהיא ראתה אותו , שהיא ראתה את המבט החטוף שלו שעבר עליה בזמן ששר דווקא את הבית האהוב עליה מהשיר שלהם שהכי אוהבת , את זה היא לא תשכח לעולם, וגם את הרגע בו יצאה בדחיפות מהקהל העמוס אל עבר החניה , שם ראתה אותו פעם נוספת, קצת יותר מקרוב, הוא חייך באילוץ למצלמות שלא הפסיקו להבהב וחתם על תמונות ופיסות נייר , אז היא שוב חייכה בטיפשות ושלפה גם היא פיסת נייר מהתיק גב השחור שלה וניסתה להידחף אך כל פעם נהדפה לאחור ,היא הייתה כבר כל כך קרובה אליו, במרחק של נגיעה, לפתע פיסת הדף שלה נתלשה מידה ונעלמה בין המוני הרגליים על הקרקע , היא הביטה למטה עם מבט מבוהל מחפשת , היא התכופפה מעט ומהר מאוד מצאה גם את עצמה על הקרקע נחבטת מכל כיוון, ההדר פתח במנוסה , היא התכווצה והניחה את ידיה על ראשה מגנה על עצמה עד שכולם עברו , למזלה היא נפגעה רק קצת כאשר כולם רצו אחרי הרכב המתרחק של 'האלוהים' , היא נשארה שם כל כך לבדה עוקבת עם מבטה אחר ההדר המתרחק , אבל לא היה אכפת לה , היא הייתה באקסטזה , תחת השפעת הסם שעוד לא הספיק לחלוף.

היא הרימה את עצמה מהקרקע ונגררה לרחוב כשיכורה ממשיכה לחייך בעליזות ולזמזם לעצמה את אותו הבית של השיר שבו לרגע מבטיהם נפגשו ,היא עצרה מונית והוראתה לו לנסוע לכתובת שלה. היא נכנסה הביתה וזקרה את התיק לצד, היא הפשיטה את בגדיה ועשתה מקלחת קצרה, היא זרקה על עצמה כותונת ורודה ונכנסה למיטה , נשכבת על הגב, היא לקחה נשימה עמוקה, השפעת הסם החלה להתפוגג , היא נזכרה במה שתכננה לילה קודם לכן, היא הבינה שכלום לא קרה לפי התכנית שלה, עד שהייתה לה הזדמנות לפגוש אותו ההזדמנות חלפה, והחלומות נשארו עדין בגדר חלומות , אבל איך? היא הרי הכי יפה, היא הרי התלבשה הכי יפה והתאפרה הכי מיוחד, היא הרי השקיעה שעה בשער שלה , איך יכול לקרואת מצב כזה שהוא לא שם לב אליה? לפתע עיניה התמלאו באלפי רסיסים מלוחים שאיימו לפרוץ החוצה ביחד עם המחנק החזק שהיה בגרונה שכמעט ומנע ממנה לנשום ופה הגיע הרגע של ההכחשה ,הרגע של השכנוע העצמי ,המלחה העצמית הקשה בין היצר הטוב לרע, המלחמה בין המח ללב, בין המציאות לבין העולם הדמיון המושלם, זה לא שהוא לא שם עליה, פשוט היו המון אנשים, תהיה לה עוד הזדמנות, ואם הוא לא שם עליה , אז הוא לא שווה אותה, למה מי הוא כלל, יש עוד הרבה כמוהו , היא כן יפה! הכי יפה שיש , היא יפה? , היא קמה מהמיטה וניגשה למראה הקטנה שהייתה תלויה על הקיר שליד הארון ,היא הביטה במראה הכול נראה לה מושלם , איך זה שהוא לא הבחין בה ישר? היא הרי מיוחדת, שונה . ומה אם הוא היה במקומה? הוא הרי כל כך שונה ומיוחד , היא בטוח הייתה שמה לב אליו , ומה אם היא הייתה מפורסמת והוא עוד סתם מעריץ שלה, סליחה ! לא עוד סתם מעריץ, המעריץ המיוחד , היפה ההוא זה שהיא הייתה אמורה ישר לשים לב אליו, היא חזרה למיטה ועצמה את עיניה.

השעון המעורר צלצל בשעות הבוקר המוקדמות, היא פקחה את עיניה בעצלנות מתרוממת מעט, היא הביטה בשעון וקפצה מהמיטה נועלת בדרך את נעלי הבית הוורודות שלה, היא רצה לשירותים ואז מיד לארון הבגדים בוחנת , מחפשת בגד שעוד לא לבשה , היא שלפה חצאית שחורה קצרה וגופיה שחורה צמודה ומהודרת, היא הורידה מעצמה את כותונת השינה והשליחה אותה לאחור מבלי לראות לאן תנחת , ממילא העוזרת תסדר הכול, היא הלבישה על עצמה מהר את הבגדים ואז גם מגפי עקב שחורות ארוכות ובוהקות, היא ניגשה לשידה והוציאה מהקופסה מספר אקססוריס משחילה על הידיים והאצבעות ומצמידה לצווארה, היא העבירה מברשת שיער על ראשה ויצאה בריצה מהחדר מבלי לנעול, היא הגיעה לחדר אחר פורצת פנימה כמו סערה בעוד כל העיניים עליה , היא התיישבה על כיסא לבן עם הפנים למראה שעמדה מול ומיד ניגשו אליה המאפרת ומעצב השער מציעים לה מספר רעיונות להיום ,היא כרגיל החליטה לא להתערב ולתת להם לעשות את שלהם , לאחר כשעה וחצי עבודה היא הייתה מוכנה, מבריקה כזכוכית ונוצצת כיהלום, המנהל שלה אשר בדיוק נכנס נתן לה מבט מאשר , היא לחצה ידיים והודה על העבודה הנפלאה למאפרת ולמעצב והמשיכה בדרכה לארוחת הבוקר, משם לראיון , ואז לעוד ראיון ולבסוף להופעה.

היא עמדה מאחורי הקלעים נרגשת כמו בכל פעם , כמו לפני הופעה ראשונה, רעש הקהל מבחוץ שמחכה אך ורק לה גרם לה לחייך מעט , לפתע נהיה מעט שקט ומוזיקה התחילה להתנגן ברקע, זה היה הסימן בשבילה , בזה הרגע היא צריכה לצאת , היא יצאה אל הבמה בעוד עיגול אור סביבה , היא הביטה לקהל , כולם החלו לצרוח , היא לקחה את המיקרופון ופצחה בשירה הכי טוב כמו שידעה , היא רקדה על הבמה מהלכת מצד לצד לא מורידה את עיניה מהקהל שלה , הם היו כל כך רבים וכולם היום שם בשבילה , היא רצתה לתת יחס אישי לכל אחד בנפרד אך זה היה בלתי אפשרי הם היו רבים מדי , לפתע מבטה נתקע על אחד הבחורים, הוא היה די רחוק , היה לה קשה לזהות את פניו, משהו בו נראה לה מוכר, הוא היה רזה וגבוה ושיערו היה פרוע ,היא הביטה בו לא כי היה מיוחד ושונה , היא לא ידעה אפילו למה הביטה דווקא בו, מבטו היה קפוא עליה ומאושר מעצם העובדה שהיא מבטיה בו ככה , היא הסיתה את מבטה ממילא היא בקושי רואה אותו ויש עוד 1000 כמוהו פה, היא סיימה לשיר וירדה מהבמה חומקת מהר לחניה שם שוב הם פגשו אותה , כל הקהל שלה, לפחות חלקו , אלה שהיו חכמים וחזקים מספיק כדי להגיע עד לשם, היא החלה לחייך בזיוף ולחלק חתימות, הבחור ההוא שהתקשתה קודם לראות בקהל ניסה להגיע אליה , הפעם הוא היה קרוב יותר , רגע, זה ...זה לא הגיוני, משהו פה לא בסדר, זה לא צריך להיות ככה , היא הפילה את העט מידה מתחילה להתרחק לאחור לא מורידה את מבטה ממנו , היא התרחקה עד שנתקלה בקיר ונפלה ארצה עוצמת את עיניה, הרעש וההמולה סביבה נעלמו , היא פקחה את עיניה בחזרה מוצאת את עצמה בחדר שלה על הרצפה צמוד לקיר , עכשיו היא הבינה הכול, היא לא זקוקה יותר לסם שלה , האשליות חלפו, היא נגמלה מהסם, היא נגמלה ממנו.

קיצור נידפק לי משהו עם עריכת הבלוג מקווה שהפוסט יצא בסדר

מי שאהב אהב

מי שלא לא