אנחנו לא יודעים כלום. אני לא יודעת כלום.
זה עוזר לא לדעת כלום?
הדרך של כולם כל כך ברורה וחוזרת על עצמה. אף אחד לא מיוחד. כולנו נישכח ונישכח.
הרגעים הקטנים, או המילים , והתחושות. הכל יעבור. ונתגעגע. ונצטער. ונבכה.
מפחיד אותי הרע שאחרי הטוב. והעתיד. והמצב המחורבן הזה. שהכל יכול להגמר בשנייה.
איך שומרים על מישהו שאוהבים? איך בכלל יודעים שיהיה טוב?
בא לי לשנות.
בא לי לשתף. ולהתלהב. ולדעת שאני לא עומדת לאכזב, או להרוס.
להראות את היופי שבדברים הכי מעוותים. להשמיע. ולהשמע. ולהיות משהו שעוד לא נראה.
לדעת להתמודד. ללמוד. להתחשל. להוריד את כולם לרצפה. כי ככה צריך.
כלום לא יפחיד אותי. אולי הזמן שעובר. והסוף. וההתחלה. והבדידות. והמוזיקה.
אבל זה שטויות. כי אסור לחשוב על זה. רק לצחוק ולשתוק ולברוח.
זה סוג כזה של אנשים. אפשר למצוא אותם בדמויות הכי לא צפויות.
slimy
מאי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
