הילדים של המחר

נעה בין מסכה למסכה ,

לא יודעת לאן את הולכת.

עוברת עוד שער , עוד דלת אחת אחרונה

מגיעה לכניסה מושיטה את ידך,

אבל משהו מושך אותך אחורה

כאילו מסמל לך שאת עוד לא מוכנה.

הצחוק והבכי משתלבים,

אמרו לך פעם שאת הכי מיוחדת ?

שיקרו לך!

כולם משקרים לך

ואת , החיוך המזויף שלך

שנייכם מסתירים מכולם את מה שהם כבר מזמן ראו.

ואת עדין חושבת שאת הכי מיוחדת

שאת היחידה

שכולם תמיד יהיו מתחתייך

אבל את לא מבינה ,

שאת זאת שנמצאת מתחתיהם כרגע

את למטה

את נמוגה , את מרגישה את הסוף קרב.

אבל את לא מוכנה להתמודד עם המציאות

אז את עוטפת את עצמך במין בועה,

הדבקת אותה חזק , שמת שתי שכבות רק בשביל שהיא לא תיקרע

את לא נותנת להם לגעת בך , להדביק אותך בחיידקים שלהם

את שומרת על עצמך לבד .

אבל לפעמים כשאף אחד לא רואה ולא שם לב

את יוצאת מן הבועה שלך ושואפת עוד טיפה מהאוויר המזומם

ואז את נחלשת , את לא מבינה שהאוויר הזה לא עושה לך טוב

ואת נופלת למטה ללא עצירה ,

ברגע שאת מגיעה למטה את מקבלת מכה חזקה שמעירה אותך מהסיוט שחלמת.

את מתעוררת למציאות אחרת , למצב שונה לחיים גרועים יותר

הזמן אוזל , הזמן לא עוצר ואת עדין נשארת במקום

וגם כשאת מנסה להתקדם את תמיד חוזרת לנקודת ההתחלה.

את רואה את הדרך מולך לא מפסיקה להתארך ,

ואת לא מבינה האם זאת הדרך שמתארכת או את שהולכת אחורה?

עוד פעם לקחתם לי הכל ,

עוד פעם נשארתי חסרה , לבדי , מבודדת מכולכם

אז אני מודה לכם על שלימדתם אותי לשרוד בכל מצב.

אגב ,

אני והשיגעון שלי מוסרים לכם ד"ש.