הרעב שלי הוא יותר גדול, יותר עמוק ממה שזה נראה
זה לא רעב לסטייק, או שרימפס
לא לסביח,
אני רעבה לאנרגיות חדשות,
לאהבה.
רעב מצולק, של חסכים
שבא על חשבון
כל כך הרבה דברים...
לפעמים הרעב אוכל אותי מבפנים
החיים שלי יפים
וטוב לי, סך הכל טוב לי, אני אומרת תודה
על כל יום בנפרד, אני מעריכה.
אבל כשאני נזכרת שכשהייתי בת 5 איזו סבלנות הייתה לאמא שלי כלפיי,
כל בוקר הייתה קולעת לי צמות,
שונות ומשונות,
לפי הזמנה.
אני מתגעגעת להיות קטנה.
יש לי חסך עצום בלהיות תינוקת,
שיעטפו אותי וידאגו בחום ואהבה שלא מותנים בנתינה בחזרה.
יש לי חסך עצום בהזדהות והכרה בכאב שלי.
ואני כן אני כן זה לא סתם התבכיינות של ילדה
אני כן כואבת וכן נושאת בלחץ עצום
ולפעמים יש מועקה בחזה וקושי לנשום
ואף אחד שום דבר לא יצליחו לגמד או לבטל את הכאב על חשבון החסכים שאני חווה
רק טיפול באהבה.
לאט לאט...
אני אוהבת ומקבלת את עצמי,
על חסרונותיי ועל החסכים.
אני לא מצטערת על דיכאון של שנים,
כי זה נכון מה שהם אומרים, מה שלא הורג מחשל...
אני לוקחת את עצמי לכיוון של בנייה עצמית.
סוף סוף.
כשהחיים יפים אז מחייכים .)))
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
