| 2/2009
ערב לזכרי
ערב לזכרי, שנה למותי. יש תמונה גדולה שלי, בחור בן 15, עומד על במה, מסתתר מאחורי גיטרה. אני מזהה פה את כולם, לא שכחתי אף אחד, לא את מי שלא שכח אותי. ההורים שלי יושבים בשורה הראשונה ולידם האחיות שלי, בני-הדודים והוא.
כבר שנה שכל הקלפים פתוחים על השולחן וכולם יודעים, החברים מתמיד, החברים מבית הספר החדש, קרובי המשפחה. יש ייצוג לכל קבוצה, בשנה האחרונה נרקמו גם חברויות בין המעגלים, לא האמנתי שזה יקרה, אנשים כל כך שונים מתחברים, בזכותי. כמה מהחברים שלי מתנועת הנוער הדתית הגיעו עם החברים מההופעות וחברים מבית-הספר הגיעו עם קרובי משפחה.
חגי יושב, לא מוצא את עצמו, הבחור שאהבתי. הוא אסף את שיערו בגומייה מאחור והביט בתמונה הגדולה. הוא קצת חיוור, אני יודע שגרמתי לו כמה זעזועים בחיים. הזעזוע של לגלות שגבר מאוהב בךָ, הזעזוע שבלגלות את אותו גבר שוכב קר במיטה שלך עם כדורי שינה שסותמים לו את הנשימה. הוא עוד יעלה וינגן היום, קטע שאני כתבתי והלחנתי, והיינו אמורים לבצע, אבל הוא גילה והתנתק.
באחת השורות האחרונות ישבה בחורה שפגשתי מעט פעמים, אבל השפענו מאד אחד על החיים של השני. פגשתי אותה בפעם הראשונה בטיול של תנועת הנוער ונוצר בינינו חיבור. דיברו לעיתים רחוקות בטלפון, אני רציתי שניפגש אבל היא התביישה.
הוא מדבר עם בת-הדודה שלי, הם נפגשו בפעם הראשונה בהלוויה שלי, נרקמה ביניהם ידידות והם נפגשו עוד הרבה מעבר לזה. הוא היה מופתע שבשבעה, כשהוא בא לנחם, הרבה שאלו אותו אם הוא הבחור והוא נאלץ להודות שכן. אני שמח שהם התחברו, אני מאמין שהם יהיו ביחד בסוף.
אני לא בטוח שזה אירוע עצוב מבחינתי, בסך הכל עשיתי מה שרציתי, לברוח. אבל הם יושבים שם בפנים עצובות ועיניים שקועות, יודעים שאיבדתי את הדרך.
ההורים החליטו להתעלם מהנטיות שלי, זה באמת כבר לא משנה, בכל מקרה כבר לא אקים משפחה, לא יהיה המשך לשם המשפחה שאבא כל-כך גאה בו. הם אהבו אותו, את חגי. אחרי שהלכתי הוא הפך להיות חבר טוב של המשפחה, הם הזמינו אותו לשבתות, ובשלב מסוים הוא התחיל להזמין את עצמו. הוא כנראה השלים להם את החור הזה במשפחה, והם בשבילו. הם מאד רצו שהוא ידבר, אבל הוא לא הסכים, בסופו של דבר הוא הסכים לנגן ולשיר את הקטע שלי, שהוא חזר להיות חלק ממנו.
הבחורה מהסוף קמה ומתקרבת לבמה, עולה ומקריאה שיר שכתבתי, אני לא מתרשם. אני לא אהבתי את השיר הזה, אולי היא תסביר למה היא בחרה להקריא אותו. היא יורדת וקמים כמה אנשים מהקהל, חגי ביניהם. שני חברי הלהקה שלי ובסיסט מחליף. הם מנגנים את השיר שלי, אני אוהב את הסולו שהוא חיבר בשביל הסיום, השעות שישבנו ביחד על הקטע היו הזמן שהכי אהבתי, ובבת אחת זה התנפץ, הכל בינינו. הם נשארו לעוד קטע, שיר שאהבתי. הוא זועק "האדמה מקולקלת", ההורים שלי נראו די מזועזעים, אבל זו בחירה מעניינת. "העולם מושלם, האנשים רעים." הוא קורא, ואני מבין למה הוא בחר את השיר הזה.
רחל יושבת ליד המדריכים שלי מתנועת הנוער, היא נראית כאילו היא רוצה לטרוף מישהו, זה לא שהייתה בינינו ידידות חזקה מאד, אבל היא פשוט הייתה הטיפוס. נפגשנו בסמינריון, דיברנו ואחר כך הכרחנו את עמינו להיפגש שוב ושוב. לצידה יושב אבישי, נפגשנו שלוש פעמים במקריות ולא קישרנו, עד הפעם הרביעית. הוא מבוגר ממני בארבע שנים אבל היה בינינו משהו שונה. בהלוויה שלי הוא היה בהלם, הוא היה בטוח שאני האדם הכי מאושר, האחרון שיתאבד.
אבא עולה ומדבר, אני לא מחשיב יותר מדי את מה שהוא אומר, הוא לא באמת הכיר אותי. נראה שהם מתעניינים במה שיש לו להגיד. ערן מסתכל עליו, ערן פעם אמר לי שבדרך כלל להומוסקסואלים יש קשר לקוי עם האבא. ערן תמיד ראה את חרב דמוקלס תלויה מעלי, תמיד במצב של הכל או כלום. אבא מדבר על כל היצירה שלי, שהוא הכיר את רובה אחרי המוות, תמיד התביישתי ממנו.
באחת השורות יושבות מיכל ותמר, הן היו חברות טובות וקצת אחרי שמתּי הן נהפכו לזוג, את שתיהן הכרתי בארגון הנוער הגאה. הן יושבות שם עם כל החרים משם, הם לוויו אותי בכל שלב, כמעט עד הסוף. יום לפני ההתאבדות נפגשתי איתם, אחרי הרבה זמן שלא, וכולם שאלו אותי מה עם הבחור ההוא, ואני חייכתי את החיוך הזה ששנאתי וכולם אהבו, חיוך של שמחה מזויפת.
רם, המורה שלי לגיטרה יושב שם, הוא גם יעלה לנגן בהמשך. הוא לא ידע מה זה באמת הזכיר לו, את הערבים לזכרה של ענבל פרלמוטר, או את ההופעות האחרונות של "נושאי המגבעת", "הבא בתור הוא כלום", הם לקחו שם את הלהקה ופשוט רצחו אותה, עד הסוף, שחטו אותה במהלך פרפורי הגסיסה. שמחתי שהוא הגיע, לא חשבתי שהוא יגיע, אני בטוח שיש לו דברים חשובים יותר לעשות.
לירון לבושה בבגדים שהיא לבשה ביום שהכרנו, שטותית ופנאטית כמו תמיד. היא מסתכלת על חגי במבט מאשים, בלוויה היא נתנה לו סטירה, והוא קיבל אותה בכבוד, כמו כל דבר אחר. היא נורא רצתה להופיע היום, אבל לא הספיקה להכין קטע. בסוף הערב היא תיגש לחגי ותבקש ממנו סליחה, ואת מספר הטלפון שלו, היא רוצה את הטקסטים שלי והיא יודעת שהוא מחזיק עותקים של כולם, כמו שביקשתי במכתב.
רם עולה ומבצע טקסט שלי שהוא הלחין בצורה לא נכונה, אבל יפה. חשבתי שהוא ייתן את ה"תודה" הקטנה והאופטימית שלו, אבל הוא נשאר לעוד שיר.
"כל מה שתרצה תקח
תפלס לך שביל בקהל
אל הבמה
כל מה שתקח ידעך
והמשאלות יפלו עליך
חזרה."
הוא שר, ואני מבין את השיר מחדש, הרוקר שסופו לתלות את עצמו, לצנוח מבנין, להיכנס לים כדי לא לצאת, לקחת כדורי שינה לטווח ארוך.
ערן עולה, ומקריא שי קטעים, אחד שלי ואחד של אלונה קמחי. "ואני רציתי ורדים בגינה שלי", שורה משותפת לשני הקטעים, ושני הקטעים מובילם בסוף למוות. למוות שלי.
אנשים עולים ויורדים, מתעצבים מכלום, בסך הכל שנה בלעדיי, ואצל כל אחד הייתי רק שבריר מהחיים, אפילו אני הייתי שולי בחיים שלי.
הרבה מאד מהערב סובב סביב חגי, הרבה מהאנשים פה מייחסים לו את המוות שלי, כאילו שהתאבדתי רק בגללו. כשהכל התחיל להסתדר, הוא נכנס והרים לי את המכסה הירוק, בדיוק כשהגן היה נקי ומטופח הוא פער לי את החור שהיה שורץ מקקים ומזוהם, וככה הכל התחיל.
בסוף סבתא עולה, סבתא היא האדם שהכי הערכתי. היא אמרה תודה לכל המופעים ומי שבא, ואחרי שהיא ירדה אנשים התחילו להתפזר ולדבר.
==============================
(עדיין לא סגור לגביי הסוף)
| |
|  כינוי:
בן: 30 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
