הוא היה בחור יפה, עם עיניים אציליות ואף בדיוק במידה הנכונה. הוא לבש את בגדיו בדיוק כפי שצריך ללבוש בגדים, והרים את ראשו בדיוק כפי הראוי מראש להיות מורם.
הוא היה בחור יפה מאז שהוא זכר את עצמו, שזה לא אומר הרבה עם זיכרון כמו שלו, אבל הוא בטוח שאם הייתה תקופה חשוכה שבה לא היה יפה, אותה הוא היה זוכר.
הוא היה בחור יפה, עם שיניים לבנות, ולשון חלקלקה שתחמיא להן. עם ברק בעיניים, ומשקפי שמש שיסתירו אותן. הוא היה בחור מפוסל בצלמי אלים. רשע כמו הדס, נקמן כמו אתונה, חרמן כמו אחרון האנשים. הוא היה בחור יפה, עם מוח קצר, וכישרון בלתי נדלה לשכוח פרטים יפים.
כשאתה כזה בחור יפה, כל העולם נראה מכוער פתאום.
הוא היה בחור יפה, אבל לא מהמבריקים.
היא חשקה שיניים ונתנה לקור לעבור, לרוח לעשות את שלה. הקור יעיל, היא חשבה, אפילו אילו רק על מנת לייבש את הדמעות.
לא שהיא נהגה לבכות, או לצחוק, או לכעוס, או לרעוד מהקור. אבל הרוח... הרוח הזאת שמנגבת והולכת... איפה היא תהיה היום בלי הרוח?
אנחנו לא אמיתיים, אנחנו השתקפות בלתי מתפשרת של הדברים הכי נוראיים שאנשים חושבים עלינו. ככל שנקדים להשלים עם זה, כך יהיה לנו קל יותר בסופו של דבר להרפות.
אנחנו לא חופשיים, אנחנו עבדים חסרי שלשלאות של מי שאנחנו. כל בחירה שאנחנו עושים, כל מילה שאנחנו אומרים, כל צעד שאנחנו לוקחים, החלטנו אותו הרבה לפני שידענו על קיומו.
אנחנו לא הסופרים של המחשבות שלנו, יותר ממה שאנחנו סופרים של צבע שיערנו. אנחנו לא אחראים על המחשבות שלנו יותר ממה שאנחנו אחראים על התחושות שלנו. אנחנו צופים חסרי השפעה, בשורה הראשונה של חיינו. וככל שנקדים להשלים עם זה, כך יהיה לנו קל יותר בסופו של דבר להרפות.