life catch u with ur pants down- and u've gotta take the best of everything... that's what we got..

טוב, אני מודה שהייתי קצת לא בסדר. טוב, קצת זה תיאור קלוקל של המצב...

אני לא יכולה להבטיח שהעניין ישתפר... רק שעכשיו אני כותבת.... לא שכל התקופה שלא כתבתי, באמת לא כתבתי, ר נגיד שיש לי מקומות נוספים לכתוב בהם, שכמובן שאני לא אפרסם אותם כאן...

הייתה לי תקופה די ארוכה של הסתגרות... לא יודעת בדיוק למה.... אני מעדיפה להיות לבד, והעולם לא ממש עושה לי טוב, ככה שאני מעדיפה להיות בשקט, בצד, בלי שיציקו לי, מעדיפה שידברו איתי כמה שפחות, שיתעלמו ממני כמה שיותר, שיתנו לי לעשות מה שבא לי מתי שבא לי, בעיקר ללמוד כרגע, כי זה תופס הרבה זמן ולא משאיר לי הרבה זןמ לחשוב...

כשאני חושבת זה עדיין כואב כי המחשבות תמיד תועות בסוף לנושא הכאוב שלי, ואני לא רוצה להגיע אליו בכלל בכלל...

אז להשקיע את עצמי זה טוב, לא משנה במה, העיקר לשקוע, שלא יהיה לי זמן לחשוב, לנשום, להיות, רק לעשות...

נקוה שבאיזשהוא שלב הכאב ידהה, ואני אוכל להרים את הראש קצת... בנתיים אני אשאר למטה...

החברים, ובכלל להיות עם אנשים, לא ממש עושים לי טוב יותר...

לא ממש קשור אליהם, קשור אלי, קצת נהרסתי בתור בנאדם... הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, כי אני האויב הכי מסוכן שלי.. אז אני מפחדת, בעיקר מעצמי, אבל העולם לא ממש עוזר בלהבריח את הפחדים.

אז אני לא נותנת לעצמי לחשוב ולהיות, כדי שאני שוב לא אוכל לפגוע בעצמי, נקווה שגם זה יעבור באיזשהוא שלב...

נמאס לי להלחם ולבעוט ולנסות לצוף... אז אני לא, אני לא יודעת אם מישהו בכלל שם לב, כי אני משתדלת שלא יראו, משתדלת שהכל יראה רגיל, בעיקר בזמן שאני עם אנשים אחרים, עם חברים, אני לא רוצה להדאיג אפחד כי אין מה לדאוג... זה תקופה- ואני מקווה שהיא תעבור...

עד אז, רק שהראש ישאר מעל המים... לצוף אולי יבוא ביום אחר.... בנתיים, אני משתדלת לא לשקוע שוב... הייתי למטה מספיק..