| 4/2009
מדינה אחת, אלף מילים.
ובכן, כמובטח, קצת תובנות והגיגים [בשקל] אודות שכנתנו מצפון־מזרח, הרפובליקה הערבית הסורית. לתשומת לבכם, וכדיסקליימר כללי לבאות – אני לא עיתונאי. לא בצעתי עבודת תחקיר מכל סוג שהוא, ואני לא מתבסס על מקורות מוסמכים ואמינים. רובם המוחץ של העובדות והנתונים שיוזכרו מקורם בוויקיפדיה, על כל המשתמע מכך, ויש להתיחס עליהם בערבון מוגבל בהתאם.
עד כאן הכסת"ח.
ישנה נטיה נפוצה בארץ לזלזל בנשיא סוריה, בשאר אל־אסד: הוא נחשב חלש, ילדותי, גחמתי, לא ראוי לשלטון. בטרמינולוגיה הנפוצה מקובל להזכיר את הכשרתו כרופא עיניים [בהקשר "זה רופא ולא נשיא"], ואת חיבתו [המוגזמת] למשחקי וידאו.
אבל יגידו מה שיגידו, אסד לא טיפש. עצם העובדה שהצליח להשאר בשלטון תשע שנים [חסר חודשיים] מבלי לפול קורבן להפיכה כזו או אחרת, כבר מעידה שיש בו משהו.
נכון, באשר אל־אסד הוא לא חאפט' אל־אסד. אין לו את אחיזת הברזל שהייתה לאביו, והוא לא מצטיין כמוהו בדיכוי כל סימן קטן של התנגדות למשטר. אך הוא בהחלט מסוגל להנהיג את סוריה ולהוביל אותה לכיוונים הראויים בעיניו.
מה שכמובן מעלה את השאלה – מה רוצה אסד? ובכן, כדי לענות על השאלה הזו, עלינו ליישר קו לגבי כמה מהמונחים הבסיסיים אודות סוריה, זהותה והמשטר בה. נתחיל.
בסוריה, כמו בכל מדינה ערבית־מוסלמית אחרת, נחלקת בין שלושה מרכיבי זהות נפרדים: הזהות הסורית־לאומית, הזהות הפאן־ערבית, והזהות האסלמיסטית.
הזהות הסורית־לאומית שואפת לסוריה כמדינת לאום העומדת בפני עצמה. חסידי גישה זו לרוב ישאפו לכינונה של "סוריה הגדולה" או "ממלכת א־שאם", האזור המזוהה היסטורית כתחת השפעה סורית, וכולל את סוריה, לבנון, ורוב שטח ישראל.
הזהות האסלמיסטית, או זהות פאן־אסלאמית, היא תנועה הרואה באסלאם גורם פוליטי לכל דבר, ושואפת לחברה אסלאמית על־לאומית, דתית, שבה החוק האזרחי והשריעה, ההלכה המוסלמית, חד הם.
הזהות הפאן־ערבית מציבה את סוריה כחלק ממכלול העולם הערבי. בדומה לאסלאמיזם גם היא תומכת בעל־לאומיות, אך בניגוד עליו היא חילונית (ואף א־דתית, שכן היא כוללת גם ערבים נוצרים, דרוזים ואחרים שאינם מוסלמים), ולרוב סוציאליסטית (או פסאודו־סוציאליסטית) ואנטי מערבית. מפלגת הבעת', מפלגת השלטון בסוריה (ובעבר הקרוב גם בעירק), היא מפלגה פאן־ערבית.
אסד עצמו, כמו רוב צמרת השלטון הסורית, הוא בן המיעוט העלאווי – זרם של מוסלמים בעיני עצמם, וכופרים כבדים בעיני מוסלמים אחרים (בדומה לשומרונים). אי לכך, האסלאמיזם זר לו ואף עומד בניגוד מוחלט אליו – עובדה לא זניחה בבואנו לשקול את יחסינו אל מדינה מוסלמית כזו או אחרת.
ובכל זאת, מה רוצה אסד? לדעתי, אסד, על אף היותו דיקטטור, איננו עיוור לרחשי הרחוב הסורי, ובשורה התחתונה שואף לטובת ארצו, על פי ראייתו. וטובתה של סוריה מתחילה בבטחון – הן בטחונות כלכליים, שכלכלתה המיושנת של סוריה מתקשה לספק, והן בטחון מדיני, בעיקר כנגד השכנה התוקפנית מדרום־מערב. כמו כן, ביחס לישראל, "הכבוד הערבי" משחק אף הוא תפקיד חשוב, ובפרט בסוגיית רמת הגולן.
בציר ההתנגדות, איראן – סוריה – חזבאללה, סוריה היא ללא ספק "החוליה החלשה", בגלל העדרה של הפאנטיות הדתית המשותפת לאיראן ולחזבאללה. הברית האסטרטגית בין איראן לסוריה היא לא ברית בעלת שורשים אידיאולוגיים עמוקים – או שורשים אידיאולוגיים בכלל, למען האמת. בדובר בברית אד־הוק, בגלל קיומם של אינטרסים משותפים. אך בל נשכח, כי קיימים גם לא מעט גורמים מפלגים, ודי אם נזכיר את איראן השיעית הקיצונית לעומת סוריה החילונית, ואת איראן הפרסית לעומת סוריה הערבית.
אין צורך להכביר במילים אודות הגישוש המתמשך של אסד לכיוון ארצות המערב. אך ראוי להזכיר – בהינתן עסקה משתלמת מספיק, אסד לא יהסס לזנוח את איראן לטובת המערב. מצד שני, אין להתעלם מכוחה של האינרציה – ניתוק קשרים עם מעצמה אזורית (בעיני עצמה?) הוא עניין של מה בכך, וכדי שעסקה עם המערב תכנס לקטגוריה של "משתלמת מספיק" כדי שסוריה תבחר בה, לא די כי העסקה עם המערב תהיה עדיפה לסוריה "בנקודות" על פני עסקה עם איראן. היא חייבת להיות עדיפה מהותית, והיא חייבת לכלול גם הסכם עם ישראל.
ועכשיו הכרזה – לא יתכן שלום עם סוריה ללא נסיגה מהגולן. בראיה סורית, כמו גם על פי החלטות בינלאומיות, הגולן הוא שטח סורי שנכבש על ידי הישראלים, וככזה דינו לחזור לבעליו החוקיים, הלא הם הסורים. הרחוב הסורי לעולם לא יקבל הסכם עם ישראל שבו הגולן לא יחזור לריבונות סורית, והקהילה הבינלאומית לא תגבה הסכם שכזה.
ועם זאת, הסכם עם סוריה הוא, לדעתי, אינטרס ישראלי מובהק, גם אם הוא כולל ויתור על הרמה. ברגע שנקבל עקרון זה, נקודות המחלוקת האחרות, הרבה יותר פתירות.
ולא שחסרות נקודות מחלוקת. ישנם סכסוכים טריטוריאליים: האם הנסיגה צריכה להיות עד לקווי '67, או רק לגבול המנדטורי? האם גזרת הר דב – חוות שבעא – צריכות להיות בריבונות ישראלית, סורית, או בכלל לבנונית? כמו כן ישנה הנקודה הפלסטינית – הזהות הסורית הפאן־ערבית לא יכולה לקבל בקלות הסכם עם הישראלים כל עוד הסכסוך הישראלי־פלסטיני מתמשך, אך גם נקודה זו, כאמור, פתירה, ובמיוחד אם תשכיל ישראל לפתור גם סכסוך זה (אך זה כבר נושא לדיון אחר).
מדי פעם קמות בישראל הצעות בסגנון "אם־כן, נכיר בריבונות הסורית על הגולן, ואז נחכור אותו ל25/50/100 שנים, ובא לציון גואל". אלו המעלים את ההצעות מסוג זה אוהבים להביא את התקדים של חכירת "הטריטוריות החדשות" מסין ע"י אנגליה. אלא שסוריה איננה סין, ישראל איננה אנגליה, ועכשיו לא המאה ה־19. הסכם כזה נידון לכישלון, מאחר וברחוב הסורי תידרש סימליות חזקה להחזרת הריבונות על הגולן – לרבות פינוי הישובים הישראלים וכניסת כוחות צבא סוריים, כמו גם גורמים אזרחיים. ניתן אולי לשקול הסדר שיכלול פינוי מוחלט של הגולן ורק לאחריו החכרתו לישראל, אך אני בספק אם מי מהצדדים יקבל סיכום שכזה.
יתר על כן, הצעות מעין אלו לרוב עולות מתוך כוונה להראות נכונות למו"מ, באופן המועד מראש לכשלון. מהבחינה הזו זה גרוע אף יותר מטרמינולוגית "שלום תמורת שלום", שהיא, יותר משהיא הושטת יד מזוייפת, פשוט מהווה ניסוח מעודן יותר ל"טוב שארם בלי שלום".
אני מאמין לאסד כאשר הוא אומר שידו מושטת לשלום עם ישראל. שלום כזה הוא אינטרס סורי לא פחות משהוא אינטרס ישראלי, ואף יותר. עם זאת, אני מאמין לו עוד יותר כאשר הוא אומר "נשחרר את הגולן, בשלום או במלחמה". בסופו של דבר ישבר הסטטוס קוו, לכאן או לכאן. ומלחמה עם סוריה היא בפירוש רעה ליהודים. אמת, צה"ל נהנה מיתרון משמעותי על צבא סוריה, וסביר להניח שבמלחמה כזו "אנחנו ננצח", אך זו לא תהיה מלחמה קלה או קצרה, והערפול בהגדרת המטרות שאפיינו עימותים בשנים האחרונות באזורינו מקשים מאוד להכריז על "נצחון".
סוריה לא שואפת לכיבושים בשטח ישראל. אין בה שנאה אידיאולוגית לישראל. שלום בין ישראל לסוריה יטיב עם שני הצדדים, ובכל זאת מטורפד פעם אחר פעם בגלל משחקי אגו, קסנופוביה, שלל גנרלים והתנהלות מזרח־תכונית טיפוסית. בשני הצדדים. הגיע הזמן שנתעלה על המכשולים האלו. כולי תקווה שלא נחוצה מלחמה כדי שנעשה זאת (כבר נאמר שהמנצחת היחידה במלחמת יום כיפור היתה מצרים, שכן רק היא הצליחה להשיג את מטרותיה המדיניות, בדמות שלום עם ישראל), אך אני מוכרח לציין כי נראה שאין מנוס מכך.
בארבעים השנים האחרונות, דרישותיה של ישראל בבואה לשאת ולתת עם סוריה השתנו לא פעם בהתאם לרוח התקופה. דרישתה של סוריה, לעומת זאת נותרה קבועה – רמת הגולן. ההנחה כי יתכן שלום מבלי להענות לדרישה זו היא טמינת הראש בחול במקרה הטוב, ודמגוגיה מסוכנת במקרה הגרוע. הגיע להביט בפני המציאות, ולפעול לפיה. לטובתנו שלנו.
פוסט מעיין זה לא יכול להשאר תלוי באוויר, ראוי ונכון לפתוח אותו לדיון. אני מוכן, כמובן, ואף מצפה לשמוע שלל דעות מנוגדות לשלי. עם זאת, אני מתכוון לשמור על תרבות דיון. אצבעי תהיה קלה על הדק המחיקה, ותגובות מתלהמות, בצורה או בתוכן, יוסרו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
