מוסיקה קוונטית

  חיפה היא מוטיב חוזר למדי אצלי בימים האחרונים, ומכאן הכותרת. שבו במקומות, ישרו את משענת המושב והדקו את החגורות-זה הולך להיות פוסט ארוך.

מערכה I-לשכת גיוס

  ובכן, כן. כראוי לכל אזרח ישראל שהגיע במזל טוב לגיל 17, גם אני קיבלתי צו ראשון. ובעקבות היותי מזוכיסט חסר תקנה, אפילו התקשרתי כגדי להקדיםאת מועד ההתיצבות שלי, כדי שזה לא יצא בזמן שאני אמור להיות בו בגדנ"ע. כן.

  מאחר וכך, אבא שלי הביא אותי ביום רביעי בבוקר לחיפה. לא עד לשכת הגיוס עצמה, חס וחלילה, רק עד הצ'ק פוסט. לקחתי מונית עד לשכת הגיוס [טוב, כמעט. הייתי צריך ללכת קצת ברגל].

  בכניסה ללשכת הגיוס עמד חייל שביקש לראות תעודת זהות. אז הראתי לו תעודת זהות, ונכנסתי. מייד  אחרי הכניסה ישב חייל אחר מאחורי דוכן, וביקש גם הוא לראות תעודת זהות. הראתי גם לו את תעודת הזהות שלי, והוא בתמורה נתן לי כרטיס מגנטי ושלח אותי שתי קומות למעלה.

  עליתי שתי קומות למעלה, העברתי את הכרטיס המגנטי בחריץ המיועד לכך [משימה לא פשוטה בפני עצמה, מאחר והמכשיר לא בדיוק שש לקרוא את הכרטיס], וישבתי לחכות.

  אחרי כעשרים דקות הכניסו אותי לאימות פרטים. גם שם רצו לראות את תעודת הזהות שלי. שאלו מספר שאלות חסרות חשיבות, בדקו את שליטתי בשפה העברית ושלחו אותי קומה למטה.

  אגב, בין יתר השאלות באימות הפרטים מספרים כי הצבא מעניק בטוח חיים ושאלו מי אני רוצה שיהיו המוטבים שלי. וזה כמובן דבר נפלא למורל, שהאינפורמציה הראשונה שהעבירו לי בצה"ל היא העובדה שהם לוקחים בחשבון את האפשרות שאהרג בשירותם.

  ובכן, מלא בחששות לחיי ירדתי קומה למטה ושוב העברתי את הכרטיס שלי. המכונה הארורה שלחה אותי לעשות בדיקות שתן. הלכתי ועשיתי בדיקות שתן [לא בלי להראות את תעודת הזהות, כמובן], ושוב העברתי את הכרטיס כששבתי עם התוצאות.

  חיכיתי קצת עד שקראו לי, ואז נתנו לי להוריד נעליים ולחכות עוד קצת. הקצת הזה הסתבר כדי הרבה, כי בגלל שהיו שם שני אנשים עם שם דומה אחד הרופאים רשם את הפרטים של אחד מהם בטפסים של שניהם [כל הכבוד לצה"ל].

  בזמן שהם נבדקו מחדש, בדקו אם אני עוור צבעים [אני לא. ואם אני כן, לא אמרו לי], ואיך הראיה שלי עם משקפיים [6/6, תודה רבה], כי הפרט הזה חסַר בטפסים הרפואיים שהייתי צריך להביא מהבית.

  לאחר שחיכיתי לא מעט [יחף], הרופאים בדקו אותי. אבל הם לא נתנו לי את הפרופיל שלי, כי בגלל האסטמה [ירידה של 52% בתפקוד הריאות אחרי מאמץ, זוכרים?] שלי, הם רוצים שרופא ריאות שלהם יבדוק אותי.

  עליתי שוב קומה למעלה, העברתי שוב את הכרטיס, ושוב ישבתי לחכות. אח"כ קראו לי, לקחו אותי ועוד שלושה אנשים קצת יותר רחוק מכל האנשים האחרים שחיכו שם, בדקו את תעודות הזהות שלנו, ושוב נתנו לנו לחכות.

  הכניסו אותי, בסופו של דבר, לחדר מלא מחשבים כדי לעשות מבחן פסיכוטכני. אז עשיתי מבחן פסיכוטכני [שלקח בערך שעתיים, אבל ממש אין מה לכתוב עליו].

  כשסיימתי את המבחן הפסיכוטכני שלחו אותי לדרכי, בלי ראיון אישי, וזה בגלל שאני רק בתחילת [ובכן, יחסית בתחילת] י"א. ככה שאני אצטרך לחזור לשם עוד פעמיים לפחות-פעם אחת לבדיקה אצל רופא ריאות ופעם אחת לראיון אישי, כי כמובן שאין שום סיכוי שהם יתנו לי לעשות את זה בפעם אחת.

  יצאתי מלשכת הגיוס, הלכתי למקום שבו מחכות המונית, ואחרי כמה דקות הצלחתי אפילו להבין שהמוניות לנהריה מחכות במקום אחר מהמונית האחרות. ומאחר ואני חנון חסר תקנה, כשהגעתי לנהריה במקום לחזור הביתה כמו בנאדם, גם הלכתי לבית הספר. אירוני במקצת, שהגעתי לבית הספר בשתיים, שעה שבה יש אנשים שכבר הולכים.

  בסך הכול היה די בסדר-לא הנאה צרופה, אבל גם לא טראומה לכל החיים. בסך הכול עוד מטרד קטן שצריך לעבור. והפסדתי לשון בגלל זה, ככה שזה בסדר.

מערכה II-הרקוויאם של מוצרט

[אם המערכה הזאת היתה פוסט נפרד, הכותרת שלו היתה Confutatis Maledictis]

  ביום חמישי, לעומת זאת, הלכתי לבית הספר בשעה שבה אנישים נורמלים הולכים אליו-בשמונה בבוקר [שבע וחצי, למען האמת]. אבל כשסיימתי, בחמש, ירדתי לנהריה ומשם נסעתי ברכבת ללב המפרץ. בלב המפרץ אבא שלי אסף אותי ונסענו לראשון לציון [טוב נו, אז זה לא באמת קשור לחיפה. כמה טרגי].

  מטרת הנסיעה הזו היתה כדי לשמוע, כאמור בכותרת המערכה, את הרקוויאם של מוצרט, בביצוע התזמורת הסימפונית של ראשון ומקהלה אורחת מגרמניה.

  האולם שם ענק. אנחנו ישבנו ביציע הראשון [מתוך שניים], ככה שלראות לא כל כך יכולנו, ואבל העיקר הוא הרי לא הראיה-כי אם השמיעה.

  ובחלט היה מה לשמוע. בתחילת הקונצרט ביצעו הלחנה של מנדלסון לפרק תהילים [מ"א, אם אינני טועה], ורק אז את הרקוויאם. אמנם הביצוע של הדיאס אירה היה יבש מידי לטעמי [בכל זאת, יום הדין-מה עם קצת אש?], אבל אין כל ספק שמדובר במקצוענים.

  בדרך חזרה גילינו בחיפה פאב אירי. אבל כמו שאבא שלי אמר-אם היינו נכנסים לשם, הייתי יכול כבר להשאר בחיפה [להסבר, ראה מערכה באה]. הביתה הגענו באחת.

מערכה III-הטכניון

  שנת הלימודים האקדמיית החלה לאחרונה, ואיתה סמסטר נוסף בפרוייקט ארכימדס. למרות החלטתי לפרוש, מספר גורמים שכנעו אותי לשקול זאת שנית:

  ראשית, התוכן. בסימסטר זה נלמד את הקורס אלגברה1, שהוא קורס חובה טכניוני, ובסיס נחוץ כדי שיוכלו לתת לנו קורסים מתקדמים יותר בכמיה פיסיקלית. עכשיו, כל מי שעוקב אחרי הבסלוג שלי, ואפילו לא באדיקות יתרה, בוודאי יודע כבר את אהבתי הרבה באופן חולני למתמטיקה. אז שאפסיק דווקא עכשיו?

  שנית, ההקלה היחסית בלחץ-להבדיל מהכמיה האורגנית, שהיא קורס של חמש נקודות אקדמאיות, שכדי לעמוד בזמנים שלו נאלצנו לסוע פעממים בשבוע לטכניון, אלגברה1  הוא קורס של 3.5 נקודות בלבד, ככה שאנחנו יכולים ללמוד רק פעם בשבוע.

  שלישית, ההצקה החוזרת ונשנית של כמה מחברי לשכבה שלא לפרוש. ושאניח לעצמי לאכזב אותם? [כמובן, אני הרי אגואיסט מניאק וחסר התחשבות]

  ורביעית, וחשוב ביותר, העובדה שאם אני לא אמשיך בפרוייק, אני אאלץ, בשלב כזה או אחר, למצוא לעצמי מחויבות אישית [אני מקבל בעקרון פטור בגלל הפרויקט]. וזה לא יהיה נעים.

  אז הקרבתי את שעות השינה היקרות שלי, וביום שישי, אחרי לילה ארוך שכלל שלוש שעות שינה, תפסתי טרמפ לכברי כדי להגיע להסעה לטכניון. מסתבר שיש לא מעט י'ניקים שמתחילים את הפרוייקט [אנחנו היינו הנסיון הראשון]. אמנם הם פחות ממה שאנחנו היינו כהתחלנו, אבל אצלם אין "כתת מדעים" מקריית אתא כמו שהיה אצלנו בהתחלת הפרוייקט, ככה שאם סופרים רק את אלו שנחשבים [קרי, עברו את המבחנים כדי להתקבל], הם יותר.

  אני מאמין שלא אענין אף אחד אם אפרט על טוכן ההרצאה שניתנה לנו [מספרים מרוכבים], אבל ראוי לציין שבפרק זמן של כשלוש שעות למדנו חומר של משהו כמו חודש שלם בשנה הבאה [החומר היחידי שחופף בין תוכן הקורס לתוכן שנלמד בבית ספר]. זה היה פשוט כיף.

  וכמובן, לקבוצה שלנו יש את ההווי המיוחד שלה, עם בדיחות הניומן שיגרמו לאנשים נורמלים לרצות לאשפז אותה במוסד ללוקים בנפשם, כך שבאמת מדובר בחוויה נפלאה. כנראה שאני כבר לא אפרוש בזמן הקרוב.

אפילוג-בבית הסבתא

  חזרתי מהטכניון הרוג מעיפות [שלוש שעו שינה בלילה, כן?], והלכתי לישון. למרבה הצער העירו אותי אח"כ באכזריות רבה, כדי לסוע, איך לא, לחיפה. ולחשוב שהייתי יכול ללכת אל סבתא שלי, שגרה מטר מהטכניון, ולחסוך לעצמי שעה וחצי על הכביש.

  אספנו את אותה סבתא שגרה מטר מהטכניון [מצד אבא], ונסענו לסבתא השניה [מצד אמא]. אני לא חושב שיש באמת מה לפרט על זה. אני רק כותב את זה כדי להראות שהייתי עוד פעם בחיפה.

  אם הגעתם עד פה בלי לדלג על אף חלק-ברכותי, אתם רשמית חסרי חיים. אם הגעתם עד פה עם לדלג על כמה חלקים-התבישו בעצמכם, חזרו מייד וקיראו אותם.

  ורק לידע הכללי, כתיבת הפוסט הזה ארכה שעה וחצי [עם הפסקות קטנות וחסרות חשיבות באמצע, כך שאפשר להגיד שזה לכך כשעה ורבע], וארכו כמעט שני עמודי וורד בכתב 12.

בברכת "מי יתן ולא תחסרו שינה בחייכם",

  אלון "החיפאי" נחשוני.