מוסיקה קוונטית

  כן, נו, משהו כזה.

  נכון שאמרתי בעריכה של הפוסט הקודם שהיה לי עוד משהו להגיד אבל שכחתי מהו? אז נזכרתי. רציתי להגיד ששלושה ימים אחרי כתיבת הפוסט האמור אני יוצא לטיול שנתי-כלומר, יצאתי ביום שני, והספקתי כבר לחזור אתמול.

  את המתכונת של הטיולים השנתיים אצלנו בבית הספר בפוסט על הטיול השנתי של שנה שעברה, אבל לטובת אלו ששכחו [מה שסביר מאוד שקרה, להתחשב בגודלו העצום של קהל הקוראים פה שלא לומד איתי בבית הספר], הנה תזכורת קצרה: בית הספר כולו מטייל ביחד, במדבר כזה או אחר, וישן בשטח באוהלים.

  השנה הטיול היה למכתש רמון. התחלתי את הטיול על הצד הטוב ביותר-פספסתי את ההסעה שהיתה אמורה לקחת אותי לבית הספר, בחמש בבוקר [עשרים לחמש, אבל למי אכפת]. אמא שלי נאלצה לקחת אותי לכברי.

  להבדיל משנה שעברה, השנה לא ישנתי בדרך הלוך. לא שיש לי מושג מה כן עשיתי, כי לא לגמרי היתי בשיא הצלילות, אבל אני זוכר שלא ישנתי. כנראה דיברתי עם יובל כל הדרך, אבל אני לא מתחייב.

  אחרי נסיעה ארוכה ומפרכת, הגענו למצפה רמון. אבל מאחר מאחר והטיולים של כברי מקדשים התנקות מכל ציוויליציה שהיא, לא משנה עד כמה היא פרימיטיבית, לא נכנסנו לעירה עצמה, אלא רק עצרנו מחוץ לה, שם נפגשנו עם המדריכים והעמסנו את התיקים הגדולים על משאיות השטח שעתידות היו להוביל אותן ממאהל למאהל במשך הטיול.

  מאחר ומכתה י"א 4 יצאו מעט אנשים, המחנכת שלהם לא יצאה לטיול ופיזרו אותם בין הכתוב בשכבה. בסה"כ, יחד עם האנשים מ4, ובלי האשנים שלנו שלא יצאו, הינו שלושים ושלושה.

  ירדנו באוטובוסים למכתש עצמו, והתחלנו במסלול. אחרי עליה אחת תלולה למדי וקצרה למדי, שכמה מהפסיכים בכתה שלי עשו בריצה, המסלול היה קל, כשכל הדרו של המכתש נפרש לרגלינו.

  הגענו, בסופו של דבר, לחניון הלילה, שהיה צפוף להחריד. הקמתי אוהל. הייתי אמור להיות עם יובל וניצן, אבל ניצן החליט שיהיה צפוף מידי לשלושתנו עם התיקים, ואחרי שפסלנו בסופו של דבר את הרעיון לפזר את התיקים לאוהלים של אנשים שיש להם מקום [אל תשאלו אותי למה לא פשוט להשאיר אותם בחוץ, אני לא יודע], ניצן נטש אותנו ובנה אוהל משלו.

  חוץ מזה שהוא היה צפוף, החניון היה גם משעמם למדי. אחרי ארוחת הערב [בכל אופן, נדמה לי שזה היה אחריה. אולי זה היה לפני], שהיתה מצוינת, ולא רק להתחשב בנסיבות, הלכתי עם יובל למשחק טאקי המוני. טוב, הוא לא היה ממש המוני, למרות שהיו לא מעט אנשים באוהל שבו שחקנו, אבל לא כולם שיחקו. היתה אחת שהקריבה את גופה ואת ההזדמנות להתתף במשחק באופן פעיל כדי לשמש כשולחן.

  אחרי המשחק המרגש [לא הפסדתי. לא ניצחתי, אבל סימתי אחד לפני האחרון] הלכנו, אני ויובל, לשון אצל האוהל של איב וגםכןיערה [להבדיל מאחותי]. ז"א, האוהל עצמו היה של יובל, כי גםכןיערה שכחה את המוטות של האוהל שלה בבית, אבל לא זה הפרנציפ.

  אני נרדמתי שם, בסביבות תשע וחצי, לא לפני שדירי האוהלים הסמוכים [שהיו קרובים למדי. חניון צפוף, כזכור] אימו להרוג אותנו בגלל הרעש שעשינו. בסביבות חצות איב וגםכןיערה העירו אותי ואמרו שיובל הלך ושצפוף להן, ורמזו לי בעדינות ללכת לכל הרוחות.אז חזרתי לאוהל שלי. בסופו של דבר התברר לי שיובל חזר אליהן אחרי שהלכתי וישן אצלן בסוף.

  למחרת המשכנו ללכת. עלינו על מקום שנקרא כרבולת חרירים. כששמעתי את השם הזה לראשונה במכתב של בית הספר, הייתי בטוח שמדובר בהתנחלות. אבל מסתבר שזה הר שלדמיון החולני של מישהו מזכיר כרבולת של תרנגולת.

  מתישהו באמצע היום התפרק למישהי מהכתה שלי התיק או משהו כזה, ופיזרו את החפצים שלה לאנשים שונים בכתה. אני קיבלתי בקבוק, של חצי ליטר, קטן ובילתי מזיק, או לפחות ככה חשבתי, עד שהוא נפתח לי בתיק והרטיב את כל התוכן שלו.

  לקראת סוף היום הגענו לגב מים, סמוך לחניון של הלילה הבא. לא מעט אנשים נכנסו אליו, אבל אני לא, בלי שום סיבה הגיונית, כי במילא היו לי מכנסים רטובים בתיק שהייתי יכול ללבוש ולהכנס איתם, ואחר כך לחזור למכנסיים היבשים. אבל שיהיה.

  הערב הבא לא היה הרבה יותר מעניין. אמנם החניון היה יותר מרווח, ולקחו אותנו למעין פעילות, שכללה לשבת לבד בחושך ולהכנס לפראנויה [או משהו כזה. לא ברצינות, הרעיון של זה היה להתמודד עם להיות לבד במדבר בלי להכנס לפאניקה, כי להיכנס לפאניקה כשאתה לבד באמצע המדבר זה לא רעיון טוב במיוחד].

  היה טור השכבה שלי להיות אחראיים לאוכל [לא להכין אותו. חברת הטיולים הכינה אותו]-אז הגשתי אוכל. בשלב מסוים לקחו את האוכל שהגשנו ושמו אותו בשולחן אחר של מגשים, ככה שלא היה לי יותר מה לעשות.

  הלכתי לישון מתישהו, ואני לא יודע מתי, כי בבוקר של אותו היום המדריכה של הכיתה שלי לקחה לנו את השעונים והטלפונים, במטרה להתנתק מהעולם, ונתנה לנו בתמורה מדבקות עם תמונה של שעון חול, שעפו עוד באותו יום.

  למחרת, כמה מפתיע-שוב הלכנו. למען האמת, לפני שהלכנו השכבה שלנו היתה אמורה לנקות את השטח. אני, יובל, ונבו הלכנו לשרוף נירות טואלט שנשארו באזור, וכמעט שגרמנו לשריפה [אני רציני לגמרי. הלכנו אחרי שחשבנו שניר מסוים גמר לבעור, ואחרי כמה דקות הסתובבנו כדי לגלות שהשיח שהיה ליד אותו נייר עולה באש נאלצנו לכבות אותו בעזרת כמויות מכבדות של חול].

  בין גרימת הנזקים שלנו לבין המשך ההליכה, הכיתה שלי חזרה שוב לגב מהיום הקודם. שוב לא נכנסתי, אבל הפעם ניצלתי את זמני באופן מועיל וזרקתי זוגות של אבנים לתוך המים כדי לראות את האדוות שהן יוצרות מתאבכות.

  במהלך ההליכה של אותו יום יצאנו למעשה מהמכתש אל הערבה. מתישהו כמעט ואיבדנו חלק מהכיתה, בגלל שהם השתרכו מאחור ולא ראו שאנחנו ירדנו מהשביל לעצירה ופשוט המשיכו בדרך.

  בערב של אותו יום היה לי"ב'ניקים את הצ'ופר י"ב שלהם, מה שהשאיר לנו יותר מהאוכל. אחרי עימות משוים בין השכבה שלי לבין הי'ניקים [זה התחיל משירת ה"כל הי'ניקים זונות" המסורתית, והמשיך לאצטדיון כדורגל שלם], הלכתי לישון.

  למחרת הסתבר לי שבמהלך הלילה י"ב'ניקים הפילו אוהלים של אנשים, ללא ליפני שגנבו מהם את הנעליים ושמו אזיקונים על הריצ'רץ' כדי למנוע מהם להיפתח, אבל על האוהל שנו פסחו משום מה [זה נס! הבה נזכיר פסיחה זו לעולמי עד ע"י אכילת קרטונים שמיתמרים להיות לחם מידי שנה!].

  במהלך ההליכה של היום הרביעי, שיחקנו, בין היתר, במשחק של שאילת שאלות שהן שורה משיר, ומתן מענה עליהן משיר אחר, כגון "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות?" -"שם מעבר לקשת בענן".

  סימנו את היום בספיר [ישוב בערבה], אבל כמובן שלא נכנסנו לישוב עצמו, כי כאמור הטיולים השנתיים של כברי מקדשים התנקות מכל ציוויליציה שהיא, לא משנה עד כמה היא פרימיטיבית. ואז נסענו הביתה. הידד.

  הפוסט הזה, עם כל האורך המפלצתי שלו, לא מתיימר בכלל למצות את ארבעת ימי הטיול, הוא כמעט ולא מזכיר כלל את כל העניינים החברתיים שהיו במהלך ימים אלו.

  אבל מתישהו אני אסיים את שיבעים ושתיים התמונות שיש לי בפילם של המצלמה שלקחתי לטיול [אותו פילם שלקחתי גם לגדנ"ע, אגב], ואז אולי אוכל לשפוך קצת יותר אור על העניין. או שלא.

  נסעתי היום לטכניון בלי שום סיבה מעשית, כי מסתבר שלשנה א' של פרויקט ארכימדס התחיל כבר הסימסטר [כמו גם לסטודנטים מן המניין], אבל לנו לנו, שנה ב', עוד לא. ואני לא ידעתי את זה, ככה שנסעתי לשם ונאלצתי לחזור הביתה במונית [שלוש מוניות ועוד טרמפ בעצם, אבל מי סופר]. נהג ארור.