| 3/2008
שבעה שבועות
עברו מאז הפעם האחרונה שעידכנתי כאן. הטירונות נראית כל כך רחוקה, שלא לדבר על האזרחות. שני מחזורים של קורסים הספיקו להתחיל בבה"ד 15 אחרי זה שלי [בקרוב השלישי!], חלקם אף הספיקו להסתיים, הן הבנים והן הבנות הספיקו להחליף חדרים, הסטקייה נפתחה, המטבח הצבאי התחלף , בקייטרינג חיצוני, שיפוץ המרפאה מתקדם בצעדי ענק [אם כי טרם הסתיים], וקורס מופ"ת לעולם עומד [לחמשת השבועות הקרובים, לפחות].
מסתבר שלא במקרה יצא לקורס מופ"ת השם של "הקורס הנטחן ביותר בבה"ד". עם כל השמירות, עבודות הרס"ר, המטבחים [שהודות לפירוק האוהל והמעבר לקיטרינג השאירו אותנו רק עם השני משלשיה מנצחת זו], ימי המטלות כמעט פעם בשבוע [!], הבלת"ם של שבוע שעבר, שבו הוקפצנו כדי לאבטח [במשך שעה שלמה!] בירושלים, מה שהוביל לכך שסגרנו שבת שהיינו אמורים לצאת – מתקבלת ההרגשה שהפענות הוא רק בונוס קטן, ושלמעשה תפקידנו האמיתי שם הוא לשמש כחברת כוח אדם.
אין כל ספק שהקורס הוא, הלכה ומעשה, כל חיי בימים טרופים אלו. הטרמינולוגיה הצבאית,המודיעינית והפענוחית [יש מילה כזו?], מחלחלים בי, האנשים העיקריים בחיי הם חברי לקורס וסגל המפקדים, ובה"ד 15 משמש לי בית יותר מביתי שלי.
ביום רביעי האחרון הושבענו לחיל המודיעין. הטקס, למרות היותו שבלוני להחריד, ולמרות החלקים היותר מגוחכים בו [כדוגמאת מחיאות הכפיים בהנחיים רס"ר הבסיס] העביר, אלי לפחות, תחושה נפלאה של גאוות יחידה אמיתית, הן לחיל והן לקורס, במיוחד כאשר התגייסנו כולנו בסופו להרים את המורל [מי? פענוח! פענוח? אריות!], מה שהותיר אותי צרוד לגמרי למחרת. ודבר נוסף ולא זניח כלל, קיבלנו סוף־סוף סיכות חייל לכומתה – מתנה נאה לפז"מולדת שלושה חודשים [באיחור של שלושה ימים].
מה שכן, טקס ההשבעה, בשילוב עם שבוע הניווטים שנגמר רק לפני שבועיים, וכבר נראה כל כך מזמן, גורם לתחושה נוראית של או־טו־טו מסיימים, למרות שעומד לפניינו חודש שלם, וחודש לא קל כלל.
למרות התלונות, שכמובן אינן חסרות – על המטלות, הלו"ז העמוס, שעות השינה המועטות, האוכל, התחושה שאנו תורמים הרבה יותר מאחרים במאמץ הבה"די, ערבוב החדרים לאחרונה – קשה לומר שרע לי במסגרת זאת. האנשים, האווירה, ובימים טובים אפילו החומר המקצועי, עושים את הקורס הזה לתקופה נפלאה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
