| 5/2008
הרהורים של ג'ובניק.
יום זכרון ראשון בצבא. אני מוכרח לציין שהיה לי לא קל. בטקס לא השתתפתי, פשוט כי לא היה לי טקס להשתתף בו – ביום שלישי בערב עמדנו בצפירה, כל היחידה, והורדנו את הדגל לחצי התורן, אך לא היה טקס, אפילו את התקווה לא שרנו – זה היה ממש בזיון. אחר כך הלכנו לראות את הטקס המרכזי בטלויזיה. ביום רביעי בבוקר כמעט ולא היה אף אחד בבסיס – אצלי ביחידה הרוב יצאו ערב קודם, ושאר הבסיס עושים יומיות. אנחנו שנשארנו התארגנו ספונטנית ועמדנו ביחד בצפירה, אבל שוב – טקס לא היה.
מאז הגיוס שלי יצא לי לחשוב הרבה על ההבדל התהומי בין ג'ובניקים לקרביים. מעבר לעובדה שקרביים נותנים הרבה יותר מעצמם – אני עובד במשרד ממוזג, ישן בחדר שנראה כמו צימר בצפון, אני מתקלח כל יום, יוצא הביתה כל שבוע, והמאמץ היחידי שאני נאלץ להשקיע הוא בחשיבה. אין כמובן מה להשוות בין זה לבין תנאים של קרביים, בכל פרמטר שהוא.
אבל ההבדל האמיתי הוא שאני לעולם לא אגיע למצב שבו אצטרך להקריב את חיי. לא משנה כמה חשובה, חיונית ונחוצה העבודה שלי, עצם העובדה שאני שאני עושה אותה מתוך המשרד המוגן, ולא בשטח, הופכת אפילו את התפקיד הבט"שי ביותר ליותר ראוי מזה שלי.
לפני שהתגייסתי, שמחתי במידה רבה על זה שהאסטמה שלי לא מאפשרת לי להגיע לתפקיד קרבי. "מה אני צריך לרוץ על הג'בלאות כל היום", אמרתי לעצמי. "במודיעין אוכל למצות את יכולותי ולתרום בצורה טובה הרבה יותר". היום אני לא רואה את זה כך. אני מצר על זה שהבריאות שלי אינה מאפשרת לי להיות קרבי*. הרעיון שאני לא נותן מספיק מעצמי מפריע לי מאוד [גם זה לא בדיוק גישה שהיתה קיימת בי לפני הגיוס. זה משפיע גם בעוד דרכים – עכשיו, למשל, אני נוטה לכיוון של קצונה הרבה יותר ממה שהייתי לפני חמישה חודשים].
מוזר המונח הזה, "רצון לתרום". לתרום למה בדיוק? אני בעצמי לא יודע. אני לא מרגיש פטריוט גדול, ולא במקרה נמנעתי מלהשתמש במונח "לתרום למדינה". לחברה אולי? איזו חברה בדיוק? בזמן האחרון אני נוטה להטיל ספק בעצם קיומה של "החברה הישראלית" שכ"כ אוהבים לדבר עליה. אולי תרומה רק למעגל הקרוב, לסובבים אותי. ואולי אפילו זה, אלא משהו אישי לחלוטין, ברמת המיצוי העצמי. לא יודע.
אגב, אין להבין מכל מה שכתבתי פה עד עכשיו שאני לא מרוצה מהתפקיד שלי, או מתבייש בו. זה כן תפקיד חשוב, ואני כן יכול לתרום בו הרבה, הן במצב שגרה והן במלחמה [כמובן, אני עדיין בחפיפה, ולא ממש נכנסתי לתפקיד עצמו, אבל עדיין]. אני עוטה את סימני הזיהוי [הלא מעטים, יש לציין – כומתה (לרבות הסיכה שעליה, כמובן), תג יחידה, סיכת מקצוע וסיכת יחידה] בגאוה רבה. אני שמח להיות חלק מהחיל הזה, ובפרט במקצוע הספציפי שלי. ועדיין.
*ועם זאת מודע הרבה יותר לכך שהיא אכן לא מאפשרת לי. אם לפני הגיוס עוד חשבתי על האפשרות שבמקרה שלא אתקבל למודיעין אוכל לגשת לוועדה רפואית, להעלות פרופיל וללכת לשריון, היום אני יודע טוב מאוד שלא במקרה אסטמה עם טפול תרופתי קבוע מעניקה לבעליה פרופיל 64 – עם המשאף אני אמנם מתפקד בצורה נורמלית [עד כמה שזה נוגע לאסטמה. הכושר שלי לקוי בלי קשר אליה], אך בלעדיו אני בקושי מסוגל ללכת 100 מטר בלי להתחיל להתנשף. במצב של מלחמה אי אפשר להבטיח לי אספקה ראויה של התרופה [אני בקושי מצליח להשיג אותה בשגרה, לעזאזל], והצבא לא יכול לקחת סיכון כזה [לא מהבחינה של הנזק שיגרם לי אישית מלחטוף התקף אסטמה בשטח, אלא מבחינת הנטל שזה יהווה על כל הסובבים אותי].
אגב, כמה שינויים כמעט קוסמטיים – התחלתי לשייך פוסטים [את הפוסט הזה, בכל אופן] לקטגוריות, ולכתוב תמצית לפוסטים [שוב, לפחות לפוסט זה].
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
