מוסיקה קוונטית
"פיסיקה זה כמו סקס. בוודאי, זה יכול להניב כמה תוצאות מעשיות, אבל זאת לא הסיבה שאנו עושים את זה." –ריצ'רד פיינמן • "המוסיקה היא התגלות נעלה יותר מאשר כל החוכמה והפילוסופיה." –לודוויג ואן בטהובן |
| 5/2008
*שקר כלשהו על תקן כותרת*
אני מתגעגע לקורס. ולא רק במובן המתבקש של הקורס כקבוצה, אלא גם כמסגרת. כלומר, מובן שאני נהנה מהשיפור בתנאים – החדרים, שעות השינה, היציאות, העובדה שאפשר לשמוע מוסיקה בזמן העבודה [אם כי, אליה וקוץ בה – כהסכם פשרה עם זו שחולקת איתי את המשרד, אני נאלץ להאזין לגלגל"ץ חצי מהזמן]. איכות האוכל דווקא סבלה מירידה מסוימת, אבל לא זה מה שמפריע לי, מה גם שהאוכל לא פחות טוב ממה שהיה בבה"ד לפני המעבר לקייטרינג.
לא, אני מתגעגע דווקא לדברים שלא חשבתי שיחסרו לי – הפעילות הגופנית [שכמובן ירדה פלאים מאז שאין מי שמכריח אותי לעשות אותה], לנשק, שעד יומי האחרון בבה"ד ראיתי בו מעמסה מיתרת, ובמידה מסוימת אפילו למשמעת ולדיסטנס [אבל אל תגלו שאמרתי את זה]. בשילוב עם דברים יותר מתבקשים, כמו ההווי ותחושת האחדות, ניתן לאמר שמה שחסר לי זה להרגיש כמו חייל, ולא כמו – אני אפילו לא יודע להגדיר כמו מה אני מרגיש עכשיו.
יתכן שהתחושה הזו שתעבור כשאסיים את החפיפה – אחרי הכל, אני לא עוסק כעת בעבודת מודיעין, אלא רק בלימודים. המסגרת, כמובן, עדיין צבאית אמנם, אך יש הבדל של שמיים וארץ בין המצב הנכחי לבין הקורס, ובשילוב עם הדברים שכתבתי בפוסט הקודם, אני מקבל את ההרגשה שאני לא עושה כלום.
ככל שעובר הזמן אני מוצא את עצמי נוטה יותר לכיוון של קצונה. עכשיו, נוסף לטיעונים שכבר היו לי בעד [אפשרות לתרום יותר, אפשרות להתקדם (דבר שקשה מאוד לעשות בתפקיד שלי מבלי לצאת לקצונה), תוספת מרשימה לרזומה של "קצין מודיעין"...], נוספה גם השאיפה לעבור את קורס הקצינים עצמו [על שלשת חלקיו]. כמובן, הקול באחורי ראשי שצועק "אתה רוצה להשתחרר בן 23?" לא נדם, אבל במידה מסויימת הוא הולך ונעשה זניח יותר ויותר. החיים האמיתיים יכולים לחכות.
[הייתי בטוח שיש לי עוד מה להגיד, אבל מסתבר שאין לי. היו שלום]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
