מוסיקה קוונטית

{פוסט זה כולל קטעים מפוסט גנוז מ־26.8.2006 בשם Baby You Can Drive My Car}

 כן כן, אחרי כל השנים, השעורים, הטסטים, התסכול [והכסף] – סוף־סוף גם אני יכול להעיד על עצבי כ"בעל רשיון נהיגה". ועכשיו, שבועיים אחרי הטסטהאחרון, אני יכול לשתף את הקהל הרחב במסע האפי של השגת אותו רשיון, לא מתוך "ואוו־איזה־התלהבות־עברתי־טסט" [דבר שהבטחתי לעצמי שאמנע ממנו], אלא מתוך רצון אמיתי לחלוק את קורותי.
   ובכן, ראשיתו של סיפורי ביולי 2005, החופש הגדול שבין י' לי"א, בהחלטה ש"עוד שלושה חודשים ימלאו לי 17, הגיע הזמן שאתחיל ללמוד נהיגה". יצרתי קשר עם כמה מורים לנהיגה מהאזור, ולבסוף החלטתי על מורה בשם צור, פופולארי בקרב תלמידי בית הספר בו למדתי [בעיקר תושבי כפר ורדים], ובעלה של מי שהייתה המחנכת שלי בכתה ה'.
  הוא שלך אותי להוציא טופס ירוק, להוציא תיאוריה ואז לחזור אליו, אז זה מה שעשיתי. ב־20.7.2005, יום רביעי, נסעתי עם אבי לכרמיאל כדי להצטלם לטופס ירוק [בזמן ההוא לא היתה בנהריה חנות שנותנת את השירות הזה. היום כבר יש]. בפוסט שכתבתי באותו יום [אותו טופס עדיין ברשותי, ומכאן התאריכים המדיוקים], החלטתי שלא להזכיר את אותו עניין [אני יכול לקשר לאותו פוסט, אבל אני לא אעשה זאת משתי סיבות – ראשית, לא מופיע בו שום דבר הנוגע לסיפור זה, ושנית, אני לא אוהב את הכתיבה שלי מהתקופה ההיא], מתוך רעיון של "לדבר על זה כמה שפחות, לגמור עם זה כמה שיותר מהר, ואז להפתיע את כולם כאשר אני אהיה הראשון עם רשיון בשכבה". הו, כמה שטעיתי. אבל על זה בהמשך.
  מאחר והייתי קצת עסוק בסוף יולי – תחילת אוגוסט [היה לי מבחן בכמיה אורגנית להתכונן אליו, ולאחריו, בשבוע הראשון של אוטגוסט, מעבדות בטכניון (שוב, אני יכול לקשר לפוסטים רלוונטיים, אבל אני לא אוהב את הסגנון שלהם)], ניגשתי לתיאוריה רק ביום שלישי, התשעה באוגוסט. כלומר, התכוונתי לגשת. נסעתי לעין המפרץ [יחד עם חבר, יוצא עין המפרץ, שניגש גם הוא לתיאוריה, בכוונה להתחיל ללמוד על טרקטור יחד עם בני גילו מהקיבוץ], שילמתי את האגרה [קצת ברגע האחרון, אבל בכל זאת] – ואז סרבו להכניס אותי לבחינה, כי הרופא שמלא את החלק הרלוונטי בטופס שכח לחתום. כל בקשותי נפלו על אזניים ערלות. אמנם עניין החתימה סודר כבר באותו יום, ולמחרת ניגשתי לבחינה, הפעם בנהריה [בחינות תיאוריה בנהריה היו אז רק בימי רביעי. אני מניח שהיום, אחרי שהפריטו את התיאוריה, זה כבר לא כך, אבל זה כבר לא נוגע לי, אז אני לא ממש יודע]. אמנם עברתי, אבל התקלה הזו היתה הפתיחה ברגל שמאל של למודי הנהיגה שלי.
  את שיעור הנהיגה הראשון שלי עשיתי, אליבא דפוסט הגנוז, ביום ראשון שלאחר מכן, ה־14.8. [והנה עוד פוסט שלא אקשר אליו, הפעם גם בגלל שמובעות בו דעות שאני כבר לא מאמין בהן]. תוכן אותו שעור [התחלתי בבית, נסעתי לכפר ורדים וסיימתי בנהריה, שם עליתי על הרכבת מסיבות כאלו ואחרות] פחות רלוונטי, אך זו הייתה יריית הפתיחה לשעורים המעשיים. מכאן הכל הלך והדרדר – ראשית, משום שלא מעט אנשים מהשכבה שלי ראו אותי בשעורים, מה שהרס את רעיון ה"לדבר על זה כמה שפחות", ושנית משום שהעניינים לא התקדמו בקצב משביע רצון, מה שהרס את רעיון ה"לגמור עם זה כמה שיותר מהר". למען האמת, ביום הולדתי ה־17 עשיתי רק את השעור ה־24 [מתוך 28, דרישת המינימום כדי לגשת לטסט], ולא הייתי אפילו במצב הקרוב לטסט.
  בשלב הזה אמי התחילה להסיט אותי נגד צור [או, לפחות, כך אני זוכר את זה היום. בפוסט הגנוז כתוב שפשוט "מאסתי בו", בעקבות נסיון להשליך עליו את האשמה בחוסר ההצלחה שלי, ובעקבות שמועות שהוא נוטה להעדיף כפר'ניקים, ולהפלות לרעה תלמידים שאינם]. בבוקר יום שני, ה־21.11.2005, עשיתי שעור נסיון עם מורה אחר, שמוליק שמו, תושב הישוב בו אני גר. בצהרי אותו יום עשיתי את השעור השלושים במספר עם צור, סגרתי איתו את עניין התשלום [שאותו, אגב, סיפקו הורי], והפסקתי להשתמש בשירותיו כמורה.
  עם החלפת המורה הפסקתי גם לערוך רישום של מתי נערך כל שיעור [שהיה המקור לתאריכים שהוזכרו עד עכשיו]. ובכן, ופה אני מצוטט ישירות מהפוסט הגנוז {סוגריים מסולסלים – תוספות עכשיויות} – למרבה הצער, אחרי בערך שבעה שעורים, כשכבר הייתי אמור, על פי השאיפה, להיות כבר מוכן לטסט, או לפחות כמעט מוכן, הייתי כל כך מתוסכל מחוסר ההתקדמות שלי, שעשיתי הפסקה של חודש וחצי. טעות חמורה, כמובן.

  בתום אותה תקופה, מה שהיה בסוף ינואר – תחילת פברואר, אם אני זוכר נכון, חזרתי ללמוד בכוחות מחודשים. לצערי, זמן לא רב מאוחר יותר נכפתה עלי שוב תקופה ממושכת כמעט ללא שעורים,  עקב הרצף סמינר בירושלים־טיול שנתי־שבוע באילת [עכשיו כשאני עובר בבלוג כדי למצוא את התאריכים של כל זה, מסתבר שזה לא כל כך רצף. כלומר, הטיול השנתי {של י"א, כן?} והנסיעה לאילת קרובים זה לזה, אבל הסמינר בירושלים לא. אבל ששש, תנו לי להנות מהספק {הפעם כבר אוסיף קישורים: הסמינר בירושלים, הטיול השנתי והנסיעה לאילת}].

  אחר כך חזרתי ללמוד, בתדירות שנעה בין "יותר-מידי" ל"מקרטע". לטסט הראשון ניגשתי רק חודשיים אחר כך – ביום שבין הבגרות במתמטיקה לבגרות בערבית, כלומר ב-30 למרץ {שוב, אנחנו מדברים על 2006, לבל תשכחו}. ניצלתי את העובדה שהיה לי יום חופש באותו יום כדי להסתיר מכולם את העובדה שאני בכלל עושה טסט, וגם אחר כך כשהסתבר לי שמישהו אחר מהשכבה שלי, שגם עשה טסט באותו יום, ראה אותי-הכחשתי בכל תוקף שזה הייתי אני. אני בספק אם מישהו האמין לי.

כמובן שבאותו טסט נכשלתי.

  אגב, אנקדוטה לגבי אותו טסט – במהלך ההמתנה להסעה שתיקח אותנו לבגרות במתמטיקה, איתי שאל אותי מתי אני עושה טסט. אני כמובן שלא עניתי, מתוך הפיסלופיה של "אל־תספר־לאף־אחד־שיש־לך־טסט,־ואז־אם־תיכשל־אף־אחד־לא־ילעג־לך/ירחם־עליך", אז תומר ענה במקומי, בצחוק, "מחר". אוף, כמה שרציתי להגיד לו שהוא צודק. בסוף באמת אמרתי לו, בדרך חזרה מהבגרות, אבל להתחשב בעובדה שרק אמרתי "נכון" בלי שום הקשר, אני מניח שלא היה לו מושג על מה אני מדבר.

  לקראת סוף שנת הלימודים, אמא שלי התחילה לרמוז לי בעדינות של גורילה שאין לה כסף לשלם לי על שעורי נהיגה, ושאני צריך להתחיל לקחת לכל היותר שעור בשבוע. טוב, היתה לי ברירה אחרת?

  הטסט הבא שלי היה בערך חודש וחצי אחרי הקודם, מתישהו בתחילת יולי {עכשיו, כשהטופס אצלי, אני יכול לאמר שזה היה ביום העצמאות ה־230 של ארה"ב, הלא הוא הארבעה ביולי 2006}. נכשלתי גם בו. {שכתוב קל לפוסט המקורי – באותו טסט נהגתי באופן מושלם, למעט אותה טעות שהביאה אותי לחטוף ברקס חצי דקה אחרי תחילתו}

  לפי עקרון ה"שעור בשבוע" שקבעה אמא שלי, חיכיתי שבוע אחרי הטסט כדי לקבוע את השעור הבא [אולי קצת יותר, כי הייתי מבואס במקצת מהכשלון מה שעצר אותי מלקבוע שעור {למען האמת שמונה ימים}]. ואז התחילה המלחמה.

  מיותר לציין שבמהלך המלחמה לא קיימתי אפילו שעור אחד. להסתובב בנהריה מוכת הקטיושות זה לא בדיוק רעיון טוב, אפילו לא בשביל המטרה הנעלה של רשיון נהיגה. מה גם שכל הטסטרים ברחו למרכז, ככה שלא היה לקראת מה להתכונן.

  כשהסתימה המלחמה, לקח לי כמה ימים לאסוף את עצמי ולחדש שוב את שעורי הנהיגה. שעור הנהיגה הראשון שלי מאז המלחמה היה ב-17 בחודש {חודש כתיבת הפוסט הגנוז. אוגוסט 2006}. אמא שלי אמרה לקמץ אפילו יותר בשעורי נהיגה, ככה שהשעור הבא אחריו היה אתמול {25.8.2006, יום שישי}. והסיבה לכך שהיה לי שעור, זה כי מיד אחריו היה לי טסט [טוב, לא מייד אחריו, באמצע היה שעור לבנזוג שלי לטסט].

  בטסט הזה, להבדיל משני הקודמים, הייתי ראשון. עוד דבר שהבדיל אותו מקודמיו הוא העובדה שבכלל לא יצאתי מנהריה [מה שאני חושב שלא בסדר, בטסט חייב להיות חלק של נהיגה בכביש בין־עירוני], שאגב היתה פקוקה להחריד. עוד הבדל הוא, שמטסט הזה הצלחתי להתעלם כמעט לחלוטין – רוב הזמן הייתי מרוכז יותר ברדיו מאשר בטסטר.

  אבל ההבדל העיקרי והחשוב בין הטסט הזה לקודמיו, הסיבה לכך שאני מעלה את כל זה על הכתב, והסיבה לכותרת {Baby You Can Drive my Car, זה היה עוד בתקופה שהכותרות שלי היו שורות משירים} – היא העובדה שבטסט זה עברתי [ליתר דיוק, המורה מקבל רשימה של הנכשלים. אני לא מופיע בה. בטח איזה טעות {הו, האירוניה}].

  ובכן, עד כאן הפוסט הגנוז [אולי עוד אחזור אליו בהמשך]. וכאמור, האירוניה האירה בעקבות אותו פוסט. ביום ראשון, למחרת פרסומו, התקשר אלי שמוליק בסביבות 12 בצהריים [זה היה עדיין החופש הגדול, רק התעוררתי], והודיע לי שאכן חלה טעות, ולא עברתי את הטסט. קשה לי לתאר את תחושת התסכול של לשמוע שנכשלת בטסט אחרי שבמשך 48 שעות היית בטוח שעברת.