|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לקרוא לילד בשמו
עַד מָתַי?
| |
דיסוננס קוגניטיבי
ובכן, בסופו של דבר זה בא. אני מניח שזה היה בלתי־נמנע, וודאי שזה היה צפוי (חשבתי על ניסוח בסגנון "לא היה בלתי־צפוי", אבל החלטתי ששלילה כפולה זה לא בשבילי) – זה הרי הלך ונבנה, בעיקר בשבועות האחרונים. אבל נראה שעברתי איזה סף קריטי – אולי בגלל שסגרתי שבת בשבוע שעבר, אולי בגלל הבחירות, אולי בלי סיבה חיצונית מוגדרת – בכל אופן, את כל השבוע האחרון העברתי בשביזות נוראית.
יש לזה, כמובן, מגוון סיבות – הראשונה בהם, כך אני מאמין, היא התופעה שתארתי בפוסט הקודם: התפיסה של הצבא כמערכת שמרוע יסודה; והמתח בין זה לבין תחושת ה"הכל בסדר" שהייתי בה עד עכשיו.
משכתי עד לקצה הקצה את תחושת הבועה שהייתה לי בתיכון. אך, לפחות מפאן אחד, הבחירות אלצו אותי לצאת מהבועה – אני מיעוט פוליטי. סביבתי הקרובה כבר מזמן שלא מורכבת מ90% שמאלנים. המצב עד כדי כך חריף, שבשיחה מסויימת, שבה ציינתי שאני מצביע מרצ,נתקלתי בתגובה "אתה שמאלני? ב<שם המדור שלי>?". אז כן, אני שמאלני. אפילו הסמן השמאלי של קשת הדעות בה נתקלתי בצבא עד כה, כך נראה. יש משהו מאד לא נעים בתחושת השוליים הזו, הקיצונות – אני רחוק מהקונצנזוס, והקונצנזוס רחוק ממני.
עוד בעניין זה, ההבנה שכך זה הולך גם להשאר – הצבא אולי ימני יותר מהאזרחות, אבל לא בפער גדול במיוחד – פתאום מחלחלת לי ההבנה שבכל מסגרת עתידית, בכל ויכוח פוליטי שאני עשוי להקלע אליו, אמצא את עצמי בדעת מיעוט – לא מנחם במיוחד.
וכעת למשהו אחר לגמרי: נוספת גם העובדה שאין לי עוד למה לחכות. חיכיתי לגיוס. חיכיתי לסוף הטירונות. חיכיתי לסוף הקורס. חיכיתי לסוף החפיפה. חיכיתי שהמחזור שאחרי יסיים חפיפה, כדי להכנס לסבב שבתות של 1/8. עכשיו קיבלתי כל מה שחיכיתי לו, והנוצץ אינו זהב. עצם הצפייה נותן משהו להתמקד בו, ויותר מזה, נותן לבטל תחושות של אי־שביעות רצון בטיעון "זה זמני. זה יחלוף, ויפנה את מקומו למשהו טוב יותר".
האירוע היחידי עם פוטנציאל למלא את הפונקציה הזו הוא כמובן השחרור, והוא רחוק מדי בכדי לשמש מגדלור. הוא לכל היותר אור קטן בקצה המנהרה, שבעיקר מדגיש עד כמה היא עצמה חשוכה, קרה ובלתי נגמרת.
ישנם גם העניינים ה"רגילים", ה"ארציים", אלו שכל חייל נאלץ להתמודד איתם (במחשבה יותר מעמיקה, גם הסעיף הקודם נכנס להגדרה זו): הקשיחות, המערכתיות, המשמעת, התובעניות, הבירוקרטיה, וכל שאר מאפייני הצבא שנועדו למצוץ ממני כל זכר לשמחת חיים. ובשתי מילים, נמאס לי.
נמאס לי כל לילה לגשש את דרכי בחושך כדי לא להעיר את שותפיי לחדר. נמאס לי שאומרים לי מה ללבוש, איך להסתפר ומתי להתגלח. נמאס לי מזה שכדי לקבל משאף מסכן אני צריך ללכת למרפאה לקבלת מרשם, לנסוע כל הדרך למרפאה האזורית, לקבל ניפוק אזרחי, כי שם כמובן אין את התרופה לה אני זקוק, ורק אז, בזמני החופשי, ללכת לבית מרקחת כדי לקבל את המשאף. נמאס לי כל שבוע לקום בשש וחצי, כדי להיות בעשר במקום שאמור להיות ארבעים דקות נסיעה מביתי. נמאס לי מהקטנוניות והטפשיות, ממאבקי כוח לא־לי (ופה אני מדבר רק על אלו שבתוך הצבא). נמאס לי להתקלח בכפכפים. נמאס לי לשמוע את המשפט "מה אתה צריך", וגם את המשפט "אנחנו פה בשביל להרוג ערבים". נמאס לי מלאומנות, ובמיוחד מזה שמנסים להדביק אותי בה (או להשתמש בה כדרך לשווק לי דברים, למשל קצונה).נמאס לי מתחושת אחדות מלאכותית ומזויפת (לא בהקשר הלאומני, אלא בהקשר של גאוות יחידה, שלאחרונה גובלת בשובניזם אצלנו). נמאס לי מצה"ל.
ביום חמישי הייתי קרוב מאד לנפקדות, כאשר לאחר שלא עמדנו למסדר על המגורים, כפי שתמיד איננו עומדים, ללא כל פרובוקציה, החליט סגן מפקד היחידה להשאיר את כל היחידה עד יום שישי בבוקר (אחרי שהוא העיר אותי בברוטליות ע"י נעור המיטה שלי, יש לציין). כבר הייתי עם התיק על הגב, ועם הפנים החוצה, כאשר הודיעו על ביטול העונש. יתכן שבסופו של דבר לא הייתי יוצא, כי אין בי להיטות יתרה להכיר כלא צבאי מבפנים. אבל יתכן גם שכן הייתי עושה זאת, ולו רק כדי לעמוד במלה שלי, לאחר שהצהרתי בראש חוצות על כוונתי.
לא עשיתי זאת בגלל שלא הייתי ראוי לעונש – כפי שציינתי, אני אישית קמתי למסדר רק כאשר הס. האמור טלטל לי את המיטה (היו את אלו שעמדו למסדר, ולכן מתבקש שיהיו פטורים בהעונש). גם לא עשיתי זאת בגלל האמונה ש"אני אחרי שבת, ולכן פטור מקפריזות פתאומיות לגבי מועד היציאה שלי", כפי שהיה מי שניסה לתרץ זאת למעני (מה גם שהיה מי שניסה לתרץ זאת למען עצמו). לא, לו הייתי בוחר לעשות זאת, היה זה רק בגלל שעצם המחשבה על השארות ממושכת יותר במקום ההוא, במסגרת ההיא, גרמה לי לסבל – "לחץ בית" טהור – דבר שנמנעתי ממנו, בהצלחה לא רעה, עד כה.
עוד שנה ועשרה חודשים מצפים לי עד סוף שירותי הצבאי (ולא "שנה ועשר"), פרק זמן ארוך (משמעותית) מהזמן שכבר העברתי. כדי לשמור על שפיות דעתי, עלי למצוא את נקודות האור שלי, ויהי מה. עלי לקוות, שצדק אריק אינשטיין, ואולי זה רק משבר קטן, וזה חולף. אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף. אם כי, מנקודת המבט הנכחית שלי, הדברים שמטרידים אותי קבועים, ואין להם שום כוונה לחלוף בעתיד הנראה לעין, ונראה כאילו החופשות והמנוחות רק מדגישות את ההבדל בין הצבא לעולם האמיתי, מה שלא בדיוק עובד לטובת הצבא.
[לעזאזל, אין לי סיום מוצלח בשביל זה]
בכל אופן, היו שלום.
| |
מה אתה צריך?
לאור הפרובוקציה הישנה־חדשה התלויה מעל לראשם של אלו שיעזו לנטוש את בלוגם לאנחות, כפי שעשיתי אני בחודשיים האחרונים, הנה גבוב מלל אקראי למען תפוס רוחה של אילנה.
המבקר המזדמן בצבא ההגנה לישראל, סביר שיתקל במהרה במשפט מפתח בקרב נותני השירותים השונים בארגון הנ"ל – משק"מיסטים ועד חובשים, דרך ספּרים ובמצבים מסויימים גם עובדי מטבח – "מה אתה צריך?"
משפט תמים לכאורה, ועם זאת מצליח לגלם בתוכו את האנטיתזה המוחלטת לשירות אדיב, למסירות לתפקיד בכל רמה שהיא, ולאכפתיות בסיסית. בשלוש מילים קטנות, בליווי נימת קול מתאימה, מצליחה כמות מרשימה למדי של אנשים להעביר מסר מורכב להפליא, שאם לתרגמו למילים מפורשות יותר יהיה "אתה חודר לטריטוריה שלי, גוזל את זמני, ומעצבן אותי בעצם קיומך ונכחותך. לו יכולתי, היית מסלקך בזה הרגע, אך במסגרת תפקידי, אותו אני מתעב, איני יכול לעשות זאת, ועל כן אני אנוס לברר את רצונך כדי שאוכל למלא אותו, תוך השקעת אנרגיה מינימלית ככל האפשר, ובכך להפטר מעולך"
ואם לרדת מעץ הניסוח המטופש – נותני השירותים בצבא שבוזים, והיחס שלהם בהתאם. המשפט הזה, והנימה שבה הוא נאמר, הוא רק דוגמא מייצגת לגישה שחייל צריך להלחם בה כדי לקבל משהו.
הכי בוטה זה בחיל הרפואה, בגלל החשיבות היתרה של השירות שהוא נותן. חובשים בצה"ל לא רואים בפציינט, אם לשאול מושג מהעולם האזרחי, מישהו שצריך לעזור לו, אלא איזה נודניק שצריך להיפטר ממנו. אני לא מדבר על חוסר האמון הבסיסי כלפי כל מי שמעז להראות את פניו במרפאה – בזה דווקא לא יוצא לי להתקל (לא, חלילה, בגלל הצוות הרפואי, אלא בגלל אופי הצרכים שלי) – אני מדבר על אי הרצון הבולט שבו מתבצעת כל פעולה– גם לאחר שהכירו בצורך לעשות אותה.
אגב, השימוש במשפט הזה יכול להיות ממש אבסורדי לפעמים – אצל ספּר צבאי למשל: מה אני צריך? מה אני יכול לחפש במספרה צבאית, כשיש רק תספורת תקנית אחת, והשיער שלי מספיק ארוך כדי לגרום לרס"ר מזדמן לשלוח אותי לפה? ובכן, אולי כוס קפה.
אין לי שורה תחתונה של ממש לפוסט הזה. אני נתקל בשאלה "מה אתה צריך" ביותר מדי מקומות בצבא, ותמיד באותה נימה לא נעימה. וזהו. אני הולך עכשיו. הפוסט הזה נגמר פה. באמת. הנה, אני הולך. תראו. ביי ביי. שלום. להתראות. היו שלום. כל טוּב. בהצלחה בהמשך דרככם. עד הפעם הבאה. שבתקווה תהיה עוד פחות מחודשיים. בניגוד להפעם. ביי.
[בטהובני משהו]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
