אני מרגישה שהבלוג הוא החלק הכואב שלי בלב. נחמד לפרוק, אבל לא נחמד לכתוב תמיד על הכאב.

אני עושה הפסקה קטנה. אני לא יודעת להגיד מתי אני אכתוב פה שוב, אבל זה באמת תהיה הפתעה. המסן במילא לא עובד לי, אז אני מצטערת(אם מי שצריך לקרוא את זה נמצא כאן בכלל..) אם לא דיברתי תקופה ארוכה עם מספר אנשים... אולי אחרי ההפסקה(לא שאני כותבת כל יום) אני אפתח מסנג'ר חדש.

התאהבתי. היא מהאוניברסיטה. שנה שעברה עוד היינו מדברות. השנה היא בקושי מסתכלת עלי. זאת לא התחושה הכי נעימה להרגיש ממישהי שאת מרגישה אליה משו. ושנה שעברה יכולתי להרגיש בנינו משהו.

בנוסף, כל הזימונים לצבא מתחילים להצטבר, וכרגע אני חושבת על כיוון לוחמת סנפיר, אז אם יש מישהו שקורא פה במקרה ומכיר את זה, אני אשמח לקבל חוות דעת.

יום הולדת 18 הייתה נחמדה. אבל תחושת הבדידות ואי האהבה בחיים שלי(משו מה, זה מצחיק אותי כשאני אומרת את זה) הרגישו יותר קשות מתמיד. למה אני כזאת דביקה ומגעילה?!

אני יודעת שלא נחמד לסגור ככה את הבלוג, אבל אלו הדברים האמיתיים שאני חווה עכשיו, אם ארצה או לא להתעלם מהם- הם כאן.

"גם זה יעבור".
את המלים האלה למדתי מפי סבתי,
כאמירה שיש לומר בכל הנסיבות.
בחיים כשהכל איום ונורא;
כשרואים דברים מזעזעים;
כשהכל מעולה ונפלא ומקסים ונהדר-
אמרו את שלוש המלים האלה לעצמכם.
הן יעניקו לכם תחושה של פרספקטיבה,
וגם יסייעו לכם,
להפיק את המירב מן הטוב,
ולהיות שווי- נפש לגבי הרע.

פתגם שאני אוהבת ומתחברת אליו מאוד

המחשב חזר לפני כשבועD:

ובכן, עוד 5 ימים 18

ואוו!!!!!! הזמן עובר כמו שגרגר חול עף ברוח.. הכל טסO_O

אני כל כך חוששת.. אין לי הגדה מדוייקת לחששות, הן כל כך מופשטות, מטיילות לי בראש- מחשבות, רגשות שמטריפות אותי. ולכל זה אין הסבר. אני פוחדת לגדול. פוחדת לסיים את יב'. פוחדת שלא אהיה מרוצה מחיי. אני רוצה לנצל כל רגע, לא להרגיש את התחושה המגעילה הזאת שנקראת unsatisfied. רוצה להנות מהתמימות הנוראה הזאת, שתמשך כמה שרק תוכל. אני רוצה לגווע ברעב, להרגיש שהוצאתי את נשמתי האחרונה בהגשמת חלום, וכשהחלום יתגשם בצורה מעולה יותר ממה שחלמתי, שאוכל לבכות מאושר, ימים וחודשים. להרגיש סיפוק.

להרגיש שווה. תמיד רציתי שיהיה לי ביטחון עצמי. כמו של ידיד שלי. כולן מתות עליו. אני יודעת, שחלק מזה, בגלל התדמית של ההומו החמוד. אבל גם בלי שיצא, הוא מצליח לכבוש, הכריזמה, הביטחון, הידע, המשחק- כל אלו מנחים אותו בצורה הכי טובה שיש. הוא בנוסף גם גבוה, גדול מימדים, בולט בחברה! זה בהחלט פלוס. אני קטנה ודקה, מרגישה שאפילו הוא לפעמים לא שם לב להיותי בסביבה- כאילו אני לא מספיק גבוהה לתחום הראיים שלוT~T זו ההרגשה הכי מגעילה....

אני אוהבת לפרוק, מרגישה שבלי לכתוב, אני לא יכולה להתבטא. הלוואי ש.. אוכל להגדיר את המשאלות שלי(גם את ה"הלוואי ש.." קשה לי להמשיך-___-).

די.

אני מכניסה את עצמי לדיכאון ככה.

אז 18....

קעקוע וסטאפ. ההורים כל כך נגד. אני כל כך לא שמה עליהם. אני כועסת ורותחת מבפנים. חשבתי שהם יהיו איתי, יתמכו וייעצו לי. אבל לא תמיד אפשר לדעת מאיפה הדברים יגיעו. איך הם לא מצליחים להבין שגיל 18 הוא הגיל הכי יפה וחשוב בחיים. זה רגע גדול ומשמעותי. איך הם יכולים להעיז ולנסות לדכא את הכל. אני אעשה קעקוע!T^T ואני שונאת שאתם(אני פונת להורים) תמיד מתנגדים, ללא כל בסיס לדבריכם. לדוגמא: אבא, אתה אמרת לי שקעקוע זה "לא מוסרי", אבל מה בדיוק לא מוסרי בכל העניין? איפה החלק הלא מוסרי? תסביר לי! אבל אתה לא יכולת, כי לא היה לך מה להגיד. אתה סתם זורק הערות. מוציא לי את האויר מהחיים, מההנאות ומהמוטיבציה המינימלית שהצלחתי לבנות לעצמי. ואת, אמא, מתחילה לדבר על הסכנות, על הבולשיט פה והבולשיט שם.. למה לעזאזל את חייבת להפחיד אותי עם שטויות של זיהומים ואנשים מתאשפזים(מקעקועים? מהההההההה??) ולוקחים אנטיביוטיקות.. ואנשים נדבקים מאיידס. דיייייייייי.

אני עייפה מלשמוע. ועייפה מלהקשיב.

שוב הכל הגיע לעצב. הפריקה שלי היא ברגעים העצובים. גם לי מותר לפעמים להיות עצובה. אז אני כותבת על זה.

מה שניסיתי להגיד, שאני רוצה 18 שלא אשכח. כיפית כזאת ושמחה. אני רוצה לאבד חושים, להרגיש חופשייה- כמו בסרטים. אבל האם זה בכלל קיים?

גאד. כל מקום אני לוקחת לצד העצוב. אני חייבת ללמוד להפסיק עם זה.

קיצר, אני הולכת לפנק את עצמי במלא דברים:

קעקוע! מצלמת פולורויד! מחליק שיער! לצבוע את השיער(בפעם הראשונהO.O)!

ומסיבה מגניבהXD העניין שאין לי עדיין שום רעיון...