שלום. פתיחה דרמטית ומרגשת לא תהיה כאן, צר לי לאכזב אתכם.
אני לא אחשוף את עצמי, בינתיים
.
אולי כמה מכם יזהו את הסיפור כי הוא השתתף בפורום 4girls באחת מהתחרויות,
אבל פרשתי באמצע כי התעצלתי לעדכן.
ולפני שניגש לעיקר, רציתי לאחל לכם:
תיהנו!
פרק 1
במבט חטוף לאחור, כבר אז אפשר היה להבחין בתסמינים לכך.
אבא כבר מזמן לא פה והתמונה של אמא מסביב לשולחן פעורת-פה עם עיניים נוצצות מדמעות עולה לי לראש כל לילה לפני השינה.
חוזרת בראשי על אותה הסצינה אינספור פעמים, בוחנת כל פרט קטן מאז.
בטח תגידו שאני קטנונית, אבל עם משפחה כמו שלי קשה לא להיות כזו.
משפחה מוזרה תמיד היינו כשחושבים על זה לעומק, אבל המצב החדש שנוצר כבד מדי בשבילי.
התשובה הסופית, מעין הסכמה לחששות של אמא ושלי התקבלה לפני חודשיים בערך.
ארוחת הערב הייתה מוגשת כבר בשולחן-האורחים.
אמא תמיד דואגת לכך שאת הארוחות המשפחתיות שלנו נעביר בצורה חגיגית למדי, ארוחות משפחתיות לא קורות אצלנו הרבה וכשהן קורות אז לרוב כל אחד יושב עם עצמו ומחשבותיו.
אז כשאבא התיישב עם פנים מתוחות למדי, לקחתי את זה כמובן מאליו.
כשאמא התיישבה חייכנית ושאלה כל אחד לשלומו, גם את זה לקחתי כמובן מאליו.
אמא שלי היא מהטיפוסים הללו שתמיד נשארים אופטימיים ותמיד מנסים לראות את ה"אור בקצה המנהרה", כן ביטוי נדוש אך מאפיין בצורה כמעט מושלמת את אמי. כן, אמא היפית שכזו.
זה דווקא די השתלם לי רוב הזמן,
"אמא..נכשלתי במבחן", ניגשתי אליה עם הבעת פנים תמימה וחפה מפשע.
"לא נורא!"-חייכה אליי ושינתה תנוחה מה שסימל את כך שאני עומדת לשמוע הרצאה ארוכה. חצי-שעה שמעתי הרצאות על הלימודים של פעם וכמה שהמבחנים של היום זה כלום לעומת המבחנים של פעם אך עם הרבה רצון ומוטיבציה הכול אפשרי.
בגלל זה הופתעתי לגלות את אמא שלי חיוורת להפליא אחרי שאבא כיחכך בגרונו ואמר בקול חלוש שהוא צריך לספר לנו משהו.
עכשיו, כשאני משחזרת את המקרה נראה כאילו אמא כבר אז חשדה שמשהו אינו כשורה אבל לידיעה שאבא שלי עתיד היה לספר אז היא עוד לא הייתה מוכנה.
-
"יש לי משהו לספר לכם", כחכח אבא בגרונו וניכר בו שהוא לחוץ.
אמא נהייתה חיוורת כסיד והביטה לכל הכיוונים כמחפשת אחר משהו.
אני הבטתי מסביב בכולם ותוהה למה החיים שלנו נראים כמו איזו אופרת-סבון עלובה.
-
אחי בן ה-12 שעליו עוד לא יצא לי לספר לכם, שיחק בצלחת-האוכל מחוסר-תיאבון.
"רק" 4 שנים היוו הבדל ביני לבין אחי, 4 שנים משמעותיות.
כמו בכל משפחה ממוצעת (למרות שהתיאור הזה כ"כ רחוק מלהיות נכון לגבי המשפחה שלי), אני ואח שלי חיינו בכיאוס מתמשך.
בגלל העובדה שאני בוגרת יותר וחזקה יותר יכולתי בקלות להשתמש בנק' הזכות הללו ולאיים עליו. הוא מצידו לא חשש להשתמש בחפצים דוממים ככלי נשק.
ההורים שלי לעומת זאת היו בהתחלה כמו זוג-יונים אוהב. נכון גם הרבה וויכוחים שררו בבית (או כמו שאבי נהג לכנות זאת כ"דיונים ידידותיים"), אבל זה מה שבעצם בנה את הקשר של ההורים שלי. קשר חם, אוהב ואמיתי.
החברות שלי מתו על ההורים שלי. מצד אחד הם לא הגבילו אותי יותר-מדיי ומצד אחר הם גם לא התעלמו ממני, שניהם היו שותפים מלאים בגידול ילדיהם.
"יש לי משהו לספר לכם", אבא חזר על עצמו בשנית בקול חלוש יותר.
דני-אחי, היה הראשון שהראה סימני חיים.
"מה?", הוא שאל בשיעמום והמשיך לשחק עם האוכל.
אמא שלא ניסתה להחביא את סימני הלחץ צעקה על אחי שיפסיק לשחק ויתחיל לאכול. הבטנו זה בזו וידענו שמשהו לא טוב כאן.
כשהאמא השלווה שלי מתפרצת בצעקות סימן שיש סיבה למאומה.
"אני יודע שלא יהיה לכם קל לשמוע את זה ואני יודע שגם לי יהיה לא קל לספר לכם את זה. אני ניסיתי בכוח להדחיק את ההרגשות הללו וניסיתי בכוח להיצמד לקרקע, אבל אני כבר לא יכול יותר. אני מרגיש שאני חיי בשקר תמידי.
אני..", הוא נעצר מעט בשביל לתת לנו זמן להקל את דבריו וזמן לעצמו בשביל לתכנן איך להמשיך את דבריו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
