חזרתי לנק' שבה אני ומקס היינו. מקס כבר לא היה שם.
התיישבתי על הספה ליד והרהרתי.
פתאום יד ארוכה נגעה בי והסתובבתי בפחד.
"את ההבעה שלך עכשיו אפשר היה לצלם ולהרוויח תמורתה אחלה כסף!", הוא צחק בצחוק מתגלגל ששבה את ליבי.
"טיפשון!, כמעט גרמת לי להתקף לב", לקחתי מידו כוס מלאה בקוקטייל אלכוהולי.
ישבנו ביחד, שותים קוקטיילים וצוחקים על נסתרות החיים.
"את מקסימה, את יודעת?", הוא אמר בחיוך בלי להביט בפניי.
סובבתי את פניו לעברי. אולי זה המשקה שדיבר מגרוני או שאולי זו אני האמיצה ולוקחת הסיכונים שפתאום השתחררה, קירבה את ראשה לעבר ראשו ונישקה אותו.
הוא זרם. ואני? אני הרגשתי לשם שינוי את הפרפרים האלו בבטן שוב, את הראש שנקי ממחשבות ואת הלב שעומד להתפוצץ.
נדלג על כל הקטעים שמתארים את חווית המזמוזים שלי ושל מקס ונגיע לסוף הערב.
ליה כיוונה את המפתח לעבר החור שבמנעול והחלה לסובב בעדינות.
"אני מזהירה אותך מראש, את צועדת כ"כ בשקט שהדממה תישמע יותר חזקה.
קאפיש?". היא נעצה בי מבט נוקב.
"קאפיש, גברת ליה!". הצדעתי לה כחיילת מסורה.
הילכנו באיטיות בדירה כשפתאום זוג עיינים ננעצו בנו בחושך.
רגע לפני שאני וליה פרצנו בצעקות אימה, זוג העיינים התחיל לדבר,
או שיותר נכון יהיה לומר: להטיף.
"למה אתן חוזרות עכשיו? ואם תכננתן לחזור כ"כ מאוחר יכולתן להודיע!
אני יושבת כאן ודואג.."
"אמא", ליה קטעה אותה. "קבלת הפנים שלך נהיית מפחידה יותר ויותר,
אנחנו עייפות. לילה טוב"
"לילה טוב". פיהקתי ומיהרנו לחדר לפני שעדנה-אמה תמשיך בהרצאות שכל אמא שמחשיבה את עצמה כאמא מוצלחת, קיבלה תואר בהן.
, עכשיו!"Details"
"אה?". לא הבנתי על מה היא מדברת.
"אני יודעת שהמוח שלך לא פועל טוב בשעות הלילה אבל למען האנושות תתאמצי! כבר שכחת את ההרפתקאה עם מקס המקס-ים?". ליה חייכה אליי בשובבות.
"אה זה", אמרתי בטון סתמי.
"בהחלט מקס-יים! הוא מנשק טוב בדיוק כמו שהוא נראה. וזה די מוזר
כי אלו שנראים טוב בדר"כ לא חכמים במיוחד אבל נראה לי שהוא קיבל את החבילה המלאה: מראה ומוח".
ליה הגיבה ב:"אוווו" מרגש ואני התחלתי לחשוב על ההורים שלי.
זה כ"כ טרי וכ"כ כואב שיכלתי להישבע שזה קרה לפני חמש דק'.
"את חושבת על ההורים שלך?". בחיי שהילדה הזו קוראת אותי כמו ספר פתוח. "זה עד כדי כך חמור?"
"חמור מזה לא יכל להיות", גיחכתי. "אני כ"כ מבולבלת ועכשיו גם מקס שנכנס לתמונה"
"מגיע לך להינות קצת. את ושי-פרודים. עבר, נגמר. אני יודעת שאת מתגעגעת למה שהיה ביניכם אבל את חייבת להתחיל מחדש", חיבקה אותי.
בבקשה, אם קראתם או נכנסתם לרגע- תגיבו. תגובה סתמית בהחלט תואיל.
קשה לכתוב סיפור כשאין קוראים או מגיבים. וחבל.
תודה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
