אוקיי, די זנחתי את הסיפור כי לא היו תגובות.
אני לא כותבת בשביל פידבקים, באמת שלא, אבל כן אני מפרסמת פה בשביל זה.
הסיפור יכול להימשך להיכתב טוב מאוד במחשב ולהיקרא ע"י החברים שלי.
בקיצור, אם אנשים מתעניינים בסיפור ואולי ויש לי כמה קוראים בודדים קבועים שמעוניינים שאני אמשיך
אתם בהחלט מוזמנים בחום להגיד זאת.
אחרי החפירה המקדימה הזו, יאללה- לפרק! 
פרק 6
"חמור מזה לא יכל להיות", גיחכתי. "אני כ"כ מבולבלת ועכשיו גם מקס שנכנס לתמונה"
"מגיע לך להינות קצת. את ושי-פרודים. עבר, נגמר. אני יודעת שאת מתגעגעת למה שהיה ביניכם אבל את חייבת להתחיל מחדש", חיבקה אותי.
"אני באמת מתגעגעת. לכל ההצקות, לכינויים. אני מתגעגעת לירידות המשותפות"
היא תלתה בי מבט בוחן והתחלנו לצחוק.
"זה היה כיף"
"אני בטוחה", הכניסה לעברי מרפק ונשכבה על הרצפה, צוחקת.
"את צוחקת כמו בהמה", זרקתי עליה כרית.
"איה"
"אני אוהבת אותך", אמרתי לה בכנות.
"גם אני אוהבת..את עצמי", הגיבה.
"אני יודעת, את ונרקיסיזם זה מילים נרדפות"
היא החזירה לי את הכרית המעופפת שעפה בדיוק לעבר הפנים שלי.
כשסיימנו עם העפת הכריות, נשכבנו במיטות. היא בשלה ואני במיטה שמיועדת לאורחים.
"אם תצטרכי בכל עזרה שהיא, תמיכה, אוזן-קשבת או סתם שותפה למלחמת-כריות אז אני כאן".
"אני יודעת". חייכתי לעצמי, הסתובבתי לעבר הצד השני במיטה ונרדמתי תוך שניות ספורות.
אני וליה היינו שקועות בשינה עמוקה כשלפתע צלצול חזק נשמע.
התעוררנו בקושי.
"את והצלצולים המוזרים שלך בפלאפון", מלמלה. "מה השעה?"
הבטתי בשעון: ארבע וחצי לפנות בוקר.
על הצג של הפלאפון נכתב: שיחה שלא נענתה- אבא.
ממתי הם דואגים כ"כ? אולי קרה משהו?
"זה מאבא", אמרתי בטון מודאג.
ליה שעוד שכבה במיטה עם עיניים סגורות, קמה והתיישבה לידי במיטה.
"תתקשרי", אמרה את מה שהיה ידוע.
חייגתי את הספרות באיטיות, מרגישה שהשיחה לא תבשר לי בשורות משמחות.
פרק קצר בשביל לנסות לגרום למתח. הצלחתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
