הנה פרק נוסף. בבקשה מכל הקוראים שלי, תגיבו לי בקשר לסיפור:
איזו דמות אתם אוהבים יותר, אוהבים פחות?. אם אתם אוהבים בכלל את הסיפור 
מה אתם חושבים בקשר לכתיבה? ועוד משהו שאני רוצה להבהיר.
רוב הפרקים ההתחלתיים נכתבו לפני די הרבה זמן ככה שאם אני אראה ביקוש גדול יותר,
הפרקים יגיעו מהר יותר כי בינתיים לא חסרים לי כאלו במאגר.
מקווה שתיהנו! 
אני וליה היינו שקועות בשינה עמוקה כשלפתע צלצול חזק נשמע.
התעוררנו בקושי.
"את והצלצולים המוזרים שלך בפלאפון", מלמלה. "מה השעה?"
הבטתי בשעון: ארבע וחצי לפנות בוקר.
על הצג של הפלאפון נכתב: שיחה שלא נענתה- אבא.
ממתי הם דואגים כ"כ? אולי קרה משהו?
"זה מאבא", אמרתי בטון מודאג.
ליה שעוד שכבה במיטה עם עיניים סגורות, קמה והתיישבה לידי במיטה.
"תתקשרי", אמרה את מה שהיה ידוע.
חייגתי את הספרות באיטיות, מרגישה שהשיחה לא תבשר לי בשורות משמחות.
פרק 7
-שעתיים לפני, בבית של אלכס-
"בוא שב", ליזה ביקשה מבעלה וסימנה לו להתיישב לידה.
בן התיישב לידה בחשש, מרכין את פניו. מפחד להביט באשתו.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?". היא הסתכלה עמוקות אל עבר עיניו
ולפני שהספיק להגיב המשיכה. "אני בטוחה שזו סתם תקופה לחוצה ומבולבלת שעוברת עליך ואתה לא באמת מתכוון למה שאמרת קודם. אנחנו נתגבר על זה,
יחדיו כמו שזוג נשוי אמור לעשות"
בן שתק. אולי מהחשש לפגוע באשתו, אולי בשביל לשכנע את עצמו שאשתו צודקת.
"למה אתה שותק?", לחשה אליו. הוא המשיך לשתוק.
"תענה לי", צעקה פתאום והתחילה לייבב חלושות.
הוא אסף אותה לזרועותיו וניחם אותה כמו אב אוהב שמנחם את בתו הקטנה.
"די ליז". ליטף את ראשה קלות.
"למה?". היא נאנחה מבעד לדמעות שהמשיכו לזלוג.
"אני לא יכול להכריח את עצמי להמשיך בקשר כשאני..מבולבל.
אולי זו תקופה שתעבור, אולי לא. מה שבטוח שזה לא הוגן כלפיי ובטח שלא הוגן כלפייך. אני לא רוצה לגרום לך לסבול, אני לא רוצה לראות אותך בוכה ככה. את עדיין חשובה לי פשוט לא באותה הצורה"
ליז התנערה לפתע מזרועותיו של בן, קמה והפנתה את גבה אליו.
"צא מהחדר", פקדה בהחלטיות מוטלת בספק.
"מה?". הוא לא הבין.
"צא מהחדר, צא כבר"
"ליז, אנחנו צריכים לפתור את זה כמו גדולים"
"צא מהחדר! תצא מפה, אני לא רוצה לראות אותך. לא רוצה, לא רוצה!!", היא צעקה.
בן יצא מהחדר בחוסר אונים, משאיר את אשתו צועקת ובוכה מכאב.
ליזה הסתובבה בחדרה כמחפשת דרך איך לפרוק את הכאב והמועקה שהרגישה.
"למה?", לחשה. "למה, למה, למה?! תגיד לי למה היית חייב להרוס זוגיות מוצלחת, להרוס משפחה?", היא הביטה לשמיים. מתכוונת ספק ליישות השמיימית במרומים, ספק לבעלה.
-
דני כיבה את המחשב, נשכב במיטה, כיסה את עצמו בשמיכה ומחץ את הכרית אל עבר אוזניו, מנסה לגרום לקולות הצעקה מסביב להיעלם.
למרות שהוא התנהג בילדותיות רוב הזמן כמו רוב בני גילו, הוא הבין את מה שקרה היום בארוחת-הצהריים והוא הבין את אמו שמתמוטטת עכשיו, הוא הבין את אביו שיושב לו בחוסר-מעש בסלון ובוהה בדמויות המרצדות בטלוויזיה בלי להקדיש להן תשומת-לב יתרה.
הוא רק לא הבין איך הוא אמור להתמודד עם המצב החדש, במי הוא אמור לתמוך, למי הוא אמור להקשיב ובעיקר הוא לא הבין למה הוא לא מצליח להירדם.
-
בן ישב בסלון, בוהה במסך הטלוויזיה, בוהה בדמויות, בוהה בהכול חוץ מבעצמו.
"אתה זבל", קולות פנימיים דיברו אליו.
"חרא של בנאדם, ככה פוגע באשתך? ככה פוגע במשפחה שלך רק כי אתה לא בטוח במה שאתה לעזאזל מרגיש? אתה מפלצת זה מה שאתה!"
הוא לחץ על ראשו בעזרת שתי ידיו.
"די כבר", לחש לעצמו.
הוא היה עסוק בוויכוחים פנימיים כשלפתע שמע קול נפילה.
הוא רץ לחדר-השינה בלי לחשוב פעמיים ונדהם למראה עיניו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
