"אבא? מה קרה?"
"זאת..אמא. היא..בית-חולים", הוא הודיע לי בקול שבור.
"אמא בבית-חולים?", חזרתי על דבריו בשביל לקבל אישור נוסף ולנסות לעכל.
"אני יכולה לבקש מאמא שלי שתסיע אותנו", ליה קראה לעברי.
"ליה אומרת שתבקש מעדנה שתסיע אותנו"
"אני מעדיף שלא, אני לא רוצה להדאיג אחרים"
"טוב, אז אתה בא לאסוף אותי?"
"כן, ובדרך אני אקפיץ את דני לסבתא. תתכונני"
"אני אוהבת אותך". הרגשתי שהוא צריך לשמוע את זה,
אני מכירה את אבא שלי וידעתי שהוא מאשים את עצמו.
"גם אני", אמר בעצב.
-
ניתקתי את הפלאפון והבטתי בליה בשתיקה.
היא ניגשה וחיבקה אותי, מניחה לדמעות לפרוץ החוצה.
"תבכי, זה ירגיע אותך", לחשה לי באוזן בהבנה.
ישבתי מחובקת על-ידה ובוכה. משחררת את כל מה שאטמתי בעצמי בחודשים האחרונים, מסירה את המסיכה שהייתה דבוקה לפניי בשביל שלא יראו, לא ירגישו, לא ישימו לב שאולי מבחוץ אני עדיין מחוייכת ומאושרת אבל מבפנים אני קורסת באיטיות.
בחודשים האחרונים הכול התפרר לי מבעד לידיים.
זוגיות מאושרת שהסתיימה, אולי הקשר היחיד שבו הרגשתי אהבה כה עזה, אמיתית וכנה כלפי מישהו.
-
הכרתי את שי לפני שנה וחצי כשעבדתי בחופש הגדול בקייטנת-ילדים,
אני חגגתי לא מזמן 15 והוא היה בן 16.
שנינו הדרכנו קבוצת-גיל זהה: גילאי 7-8.
קבוצות אותו הגיל ערכו פעיליות משותפות, הלכו יחדיו לבריכה,
יצאו ביחד לטיולים וסיורים ועשו כמעט הכול ביחד.
הזמן שהעברנו יחדיו הכריח אותנו להתחבר זה לזו אם רצינו או לא.
משיחות פשוטות וסתמיות בזמן העבודה עברנו לשיחות רציניות יותר שהתפתחו לשיחות מחוץ לעבודה שבסופו של דבר הובילו לפגישות משותפות.
התחלנו כידידים אבל שנינו ידענו בדיוק לאיזה כיוון זה עמד להתפתח.
הוא הציע לי לצאת איתו רשמית בצורה הפשוטה ביותר, אך עם זאת הכי כנה ואמיתית.
שכבנו זה לצד זה בדשא, מביטים לשמיים המלאים בכוכבים, אוחזים ידיים, מגניבים מבטים זה לזה בהסתר וצוחקים.
"אנחנו נהנים ביחד, נכון?", שאל שאלה רטורית.
"ברור שכן", חייכתי בכנות.
"אז..", השתהה לרגע. "בואי נהנה ביחד רשמית".
הבטתי בו ושתקתי.
"את רוצה לצאת איתי?"
חיבקתי אותו חיבוק חם ומתמשך. "זה אומר שכן?"
"אהא"
שנה שלמה יצאנו יחדיו כשפתאום הוא הודיע לי שהוא עוזב.
שנה שלמה שנקשרתי אליו, שנה שבמהלכה הוא לקח לי את הלב וכשעזב לא החזיר.
ההורים שלו עברו דירה ולמרות כל השכנועים, הדמעות, המריבות מצד שנינו לא הצלחנו לעצור את המעבר.
כמתנת-פרידה הוא נתן לי קופסה מלאה במכתבים שלנו ששמר, במתנות קטנות שהבאנו זה לזו. קופסת זכרונות מדהימה של כל הרגעים הטובים והרעים שלנו.
הוא לימד אותי לאהוב בצורה כזו שלא חוויתי מעולם, הוא לימד אותי על עצמי, על החסרונות והיתרונות שלי אבל בעיקר הוא לימד אותי שגם כל אהבה מוצלחת יכולה להסתיים פתאום.
לקח לי הרבה עד ששכנעתי את עצמי להתחיל להתאושש.
ליה הכריחה אותי להפסיק להסתגר בעצמי ולקבל את העובדה שהוא עזב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
