אז הנה פרק חדש, ממש מקווה שתיהנו ממנו. תגובות, הערות, ביקורות ומחמאות- בתגובות. 
-
הנסיעה לבית-החולים עברה ברובה בדממה מתוחה.
אבא היה תקוע במחשבותיו ואני הייתי תקועה במחשבותיי.
"הגענו", הוא קרא לעברי ויצא מהמכונית.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לטרוק את הדלתות?", פרץ בזעם.
"מצטערת"
"זה בסדר, אני מצטער..אני עצבני"
עלינו במעלית וניגשנו לפקידת-הקבלה.
"שלום במה אוכל לעזור לכם?", שאלה בנימוס והמשיכה להקליד במחשב.
"אני רוצה לדעת באיזה חדר מאושפזת אשתי, אליזבת' ..."
"רק רגע", אמרה והקלידה במחשב את הנתונים.
"קומה שלישית, חדר 14. החלמה מהירה"
"תודה", השבנו אני ואבא כפה אחד וניגשנו למעלית שוב.
"רבתם?". הוא נענע את ראשו להסכמה.
נכנסנו לחדר והיא שכבה שם בעיניים עצומות וחלוק לבן של חולים מכוסה בשמיכה דקיקה.
"אמא, קומי", לחשתי מבעד לדמעות שהחלו לבצבץ.
"איך היא?", שאל אבא את הרופא שנכח בחדר.
"היא תהיה בסדר. היא עברה התמוטטות עצבים קלה והיא חייבת להימנע מכל מתח אפשרי, רשמתי לה תרופות והיא תישאר כאן עד סוף היום להסתכלות נוספת". הוא ניגש לאבי, לחץ לו את היד בהבנה ויצא מהחדר, משאיר אותנו עם אמא לבד.
אבא התיישב לידי וחיבק אותי.
"ששש, תירגעי. אמא לא הייתה רוצה לראות אותך בוכה ככה", לחש לי באוזן בשארית כוחותיו ולא הרפה מהחיבוק.
ישבנו שם במשך שעתיים אם לא יותר, מדברים לאישה ישנה שלא יכלה לשמוע את הדברים שנאמרו בחדר אבל אם יכלה הייתה שמחה לגלות עד כמה התבגרה בתה.
ישבנו שם עד שאור השמש שקע מחכים לרגע שבו אמא תפקח את עיניה, שעיניה ינצנצו באותה שמחת-חיים כמו תמיד.
אבא יצא לרגע לשירותים והשאיר אותי לבד, מבולבלת לנוכח היומיים האחרונים ששינו לי את החיים במהפך חד.
לפתע היא פקחה את עיניה והן החלו לבחון את החדר, המקום הזר שבו התעוררה לה.
"אמא", ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, מעבירה לה את כל רגשותיי בחיבוק אחד, אמיתי.
היא חייכה לעברי חיוך קטן, ניכר עליה שאף זה היה קשה לה.
"למה אני כאן?", שאלה אחרי דקת-דומייה.
"אבא מצא אותך מעולפת בחדר ורק עכשיו התעוררת. הרופא אומר שעברת התמוטטות עצבים", עניתי ישירות.
היא נראתה כה שקועה במחשבות וזכרונות שלא שמה לב שאבא חזר.
לפתע כששמה לב לנוכחותו, הבעת פניה נהפכה לכואבת ופגועה.
"בקשי ממנו שיצא", כמעט הורתה לי.
"אבל אמ..", החלתי למלמל בחוסר-אונים כשהיא קטעה אותי.
"בבקשה", אמרה לי בקול חלוש ומיופח שכמעט שבר אותי.
"אבא", ניגשתי אליו. "היא רוצה להיות לבד", ניסיתי לייפות את המצב.
יצאתי איתו, תומכת בו ומחייכת כתמיכה.
עיניו הסגירו את מצבו הנפשי, הוא הרגיש אשם ויותר מכל הרגיש שאכזב את כולנו כאבא-ראש המשפחה.
"יהיה בסדר, אתה תראה שהכול יסתדר במהירות". ניסיתי לשכנע אותו אבל יותר לשכנע את עצמי.
"אני אשם", מלמל והתיישב בכסא מחוץ לחדר.
הרגשתי מבולבלת, לא יודעת במי לתמוך קודם, למי להציע כתף חמה כמשענת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
