שלום שלום!:) הרפתקאות בלונדון החלו, מקווה שתיהנו!
אגב, אני ממש שמחה לראות שכמות הקוראים והמגיבים גדלה ושאתם נהנים מהסיפור.
תודה רבה לכם 
פרק 11
ארבעה ימים עברו יותר מהר ממה שחשבתי שהם יעברו.
"דני, אתה בא? אנחנו חייבים לצאת?", צעקה אמא כשרגלה השמאלית בתוך הבית והימנית מחוץ לו.
נכנסנו למכונית של אבא, שהתעקש להסיע אותנו למרות התנגדותה של אמא, וחגרנו חגורות.
London, here I come.
"אמא, מה יקרה אם תחול תקלה טכנית במטוס?"
"לא תחול שום תקלה ושום נעליים, תפסיקי לחשוש"
"אני מפחדת"
"אין לך שום סיבה לפחד"
"אמא!!"
אמא שלי כמעט התייאשה ממני כשנכנסנו למטוס.
היא ודני התיישבו ביחד וראיתי הבעת הקלה על פניה שלא תצטרך להרגיע אותי ולשמוע את התלונות שלי במשך כל הטיסה.
"טוב,אז אם זו שורה א' והמושב שלי הוא מס' 50 אז זה אומר שאני יושבת כאן", הרהרתי בקול והרגשתי מבטים מוזרים נשלחים לעברי.
'שיט. גאונה. בפעם הבאה שתהרהרי בקול, לפחות תנמיכי את הווליום'.
"לא חינכו אותך לא לדבר לעצמך בפומבי?", פנה אליי קול מוכר.
העפתי את עיני מהכרטיס וכמעט איבדתי שיווי-משקל כשמצאתי את מושבי ובהפתעה מוחלטת גם את הקול המוכר.
מקס.
"טוב, סגרי את הפה", חייך לעברי.
"אני לא מאמינה שאנחנו נפגשים פתאום ודווקא באיטליה!", הרהרתי.
"כן", אמר בפשטות כשחיוכו לא מש מפניו.
"וואו..מה אתה צוחק?"
"את מצחיקה כשאת חושבת", צחק בצחוק מתגלגל וכובש.
"כן, גם המורה שלי למתמטיקה ציין את זה משום מה"
"חודש שלם.."
"שלא ראינו זה את זה", השלמתי את דבריו.
"ועכשיו שבועיים ביחד בלונדון", חייך אליי בשובבות.
"תלוי מה אתה מגדיר ביחד", החזרתי לו.
"נכיר מקומות מגניבים בלונדון יחדיו, נטייל יחדיו"
"ואולי גם נישן יחדיו?", הוסיף כאילו זה כלום.
"אאוץ', את חזקה", נאנח ומישש את ידו בניסיון לסחוט ממני התנצלות שלא צלח.
"מסתבר", חייכתי בהרגשת-הנאה גלוייה לעין.
"נוסעים יקרים, אנא חגרו חגורות...", החל להישמע קולה של הדיילת ברחבי המטוס.
"את מהאלו שנכנסים להתקפי-חרדה במטוסים?", שאל בחשש.
חייכתי, מחניקה צחוק.
"אני? בכלל לא"
"אוי, למה זה מגיע לי?", ניסה לפתוח בדו-שיח עם בורא עולם.
הולך להיות מעניין בלונדון, בהחלט.
אני לא יודעת מתי בדיוק הפסקתי לדבר, להתלונן ולבכות על זה שאני לא רוצה שנסיים את הטיסה במטוס לעוד עונה של 'אבודים' והתחלתי להירדם, אבל כשקמתי לא יכולתי שלא להתפהל מהנוף שנשקף אליי מהמטוס.
"וואו..הנוף אלוהי", חיוך נפרש על פניי אוטומטית.
מקס התבונן בי וחייך, מסגיר בשתיקה שלו את מחשבותיו.
"תגיד", אזרתי אומץ. "הזכרתי במקרה מתוך שינה גמדים שטסו על שטיח ושתו בירה?"
"אה?", הביט בי כלא מבין.
"יופי, סתם רציתי לוודא"
אתם לא באמת רוצים לשמוע על החלומות ההזויים שלי.
"אנחנו עומדים לנחות בכל רגע, אנא הישמעו לכללי הבטיחות וצאו מהמטוס בצורה מסודרת וזהירה.."
"אלוהים, אני רוצה להודות לך שבחרת להשאיר אותי בחיים ולא לסיים את חיי בהתרסקות. אמן"
"את ממש מאמינה, אה?", התריס בי.
"אתה יודע במה אני לא מאמינה?"
"במה?"
"בטענה שבנים יכולים לקבל גם יופי וגם שכל."
"מצטער שאין לי מספיק שכל בשבילך, גברת אלכס בעלת דוקדוטורט במדעי החיים בהצטיינות"
"קצת החמאת לעצמך יותר מדי. גם יופי לא קיבלת"
"אני עם מזוודה, אולי נשחק בתופסת כשאני לא אצטרך לגרור אחריי את כל הארון שלי?", הרמתי את קולי ופצחתי בריצה מהירה.
עמדנו בשדה-התעופה, מזיעים, מנושפים ובעיקר מחייכים זה אל זה.
"אולי תכירי לי את הבחור הנחמד?", צעדה אמא שלי לכיוונו מלווה בדני.
"אמא, תכירי זה מקס- הכרתי אותו במועדון לפני חודש וישבתי לידו במטוס. מסתבר שאבא שלו עובד...", נקטעתי באמצע ההכרות המרגשת בין אמא למי שעתיד להיות ה..שלי, עוד לא החלטתי בדיוק מה, כשלפתע קפץ לביקור עוד אורח מפתיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
