זה מבאס לראות שמד-הכניסות עולה אבל התגובות נשארות על אותו המד- 2 תגובות בקושי.
תגיבו! אפילו סמיילי בשביל להראות שהייתם, ראיתם והלכתם יהיה נחמד מצידכם.
תודה 
אגב, אם יש לכם הצעות לשיפורים, תיקונים, ביקורות יהיה נחמד לשמוע.
"הוו אלכס! באת בדיוק בזמן", היא קראה אליי בעיניים מנצנצות.
"היי אלכסנדרה", בירכה אותי לשלום אמה.
נכנסנו לחדר ונשכבתי על המיטה, מביטה לתקרה בחוסר-מעש.
בהתחלה עוד שתקתי כששאלה אותי מה קורה איתי ואז, אחרי כמה דקות זה יצא. זרם של דמעות מעורבב בגמגומים.
לא סיפרתי לה הכול, השמטתי כמה פרטים כמו הפרט שאבא שלי נוטה לחבב גברים. "אה, סתם מריבה קשה", אמרתי לה תוך כדי קינוחי אף.
היא חיבקה אותי ונענעה את ראשה כמבינה.
ילדה להורים גרושים בטוח יכלה להבין את כל ענייני המריבות.
הבטנו אחת בשנייה ובעיקר שתקנו. השתיקה הביעה המון דברים שקשה היה לבטא במילים.
"אוח!", ליה קראה לפתע. "את יודעת מה הנשק הסודי למקרים כאלו?"
"הרבה גלולות שינה?"
"לא, טיפשה", היא גילגלה עיניים. "המתכון הישן והטוב: ארוחה טובה וקינוח מתוק!"
"אה, את מנסה לחלוק בסבל? לגרום לכך שאמא שלך תפטם את שתינו יחדיו?"
היא זרקה עליי כרית.
"תיזהרי לך. מספריים-יש, משחת שיניים-יש. ואני לא אהסס להשתמש בזה", חייכה לעברי במבט מתגרה.
חייכתי קלות.
ליה הייתה החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד.
ביחד עברנו את התקופות הקשות ביותר, ביחד התבגרנו, כעסנו, צחקנו, בכינו.
אני הייתי שם בשבילה כשהוריה התגרשו והיא הייתה קרועה בין שני הוריה,
ועכשיו היא פה בשבילי. מנסה לעזור בדרכה שלה.
"למה את נראית כ"כ מהורהרת?", קראה ליה לעברי. "זה כ"כ לא אופייני לך".
"תודה", פלטתי בשקט והבטתי לרצפה. מעולם לא הייתי חזקה בלהגיד תודה,
הייתי חזקה יותר בלהביע את זה במעשים.
היא גחנה לעברי וחיבקה אותי, מונעת מהמחשבות להעלות שוב.
"בואי", היא אמרה בטון החלטי והחלה מגששת דרכה לעבר המגירה.
"מה את מחפשת? ולאיפה הולכים?"
"כסף"
פלטתי אנחה, אין טעם לנסות להניע אותה מזה.
כשטינה מחליטה משהו, זה מתבצע.
היא מחתה את דמעותיי שעוד לא התייבשו וסדרה את שיערי הפרוע.
כשסיימה, תפסה בחוזקה בידי וגררה אותי אל מחוץ לחדר.
"אמא, אני ואלכס יוצאות", צעקה מחוץ לדלת הבית.
"בסדר, אבל אל תחזרי מאוחר. את יודעת כמה שזה מסוכן להסתובב בחוץ בשעות מאוחרות..", שאר מילותיה של עדנה-אמה נבלעו באוויר בעוד אנחנו מיהרנו במדרגות אל האוויר הקריר שבחוץ.
"לאיפה את סוחבת אותי עכשיו? אני כ"כ עייפה". במוחי עלתה תמונה של המיטה החמימה בחדרי ומיד הסבתי את מחשבותיי.
לבושה בג'ינס משופשף, חולצה רחבה אפורה עם שרוולים נופלים, הרגשתי אאוטסיידרית כשעמדנו בתור למועדון שג'ס סחבה אותי אליו.
הבטתי סביבי. נערות מאופרות בכבדות ולבושות במיטב הבגדים האופנתיים צעדו בקושי על עקבים דקיקים שאיימו להישבר כל רגע.
"לי, אני לא לבושה מתאים", רטנתי.
"מתאים למה? לתדמית הזנותית? את יפה גם ככה.
ולא נראה לי שרוב הבנות כאן עומדות באמרה הזו."'less is more'
צחקתי בעדינות והסתובבתי אחורה, מישהו בהה בי וסקר את כולי.
"אוח, היי", הוא אמר במבוכה. חייכתי למראה פניו שהאדימו.
"אלכסנדרה, אבל אתה יכול לקרוא לי אלכס"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
