כינוי:
Unknown-Girl מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2008
 סיפור: לצוד גברים עם אבא. פרק 10!!!
תודה לתגובות המפגרנות בפרק הקודם:)
הנה פרק חדש, ארוך במיוחד!, שמקווה שתיהנו מקריאתו לפחות כפי שנהניתי מכתיבתו.
ישבנו שם עד שאור השמש שקע מחכים לרגע שבו אמא תפקח את עיניה, שעיניה ינצנצו באותה שמחת-חיים כמו תמיד.
אבא יצא לרגע לשירותים והשאיר אותי לבד, מבולבלת לנוכח היומיים האחרונים ששינו לי את החיים במהפך חד.
לפתע היא פקחה את עיניה והן החלו לבחון את החדר, המקום הזר שבו התעוררה לה.
"אמא", ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, מעבירה לה את כל רגשותיי בחיבוק אחד, אמיתי.
היא נראתה כה שקועה במחשבות וזכרונות שלא שמה לב שאבא חזר.
לפתע כששמה לב לנוכחותו, הבעת פניה נהפכה לכואבת ופגועה.
"בקשי ממנו שיצא", כמעט הורתה לי.
"אבל אמ..", החלתי למלמל בחוסר-אונים כשהיא קטעה אותי.
"בבקשה", אמרה לי בקול חלוש ומיופח שכמעט שבר אותי.
"אבא", ניגשתי אליו. "היא רוצה להיות לבד", ניסיתי לייפות את המצב.
יצאתי איתו, תומכת בו ומחייכת כתמיכה.
עיניו הסגירו את מצבו הנפשי, הוא הרגיש אשם ויותר מכל הרגיש שאכזב את כולנו כאבא-ראש המשפחה.
"יהיה בסדר, אתה תראה שהכול יסתדר במהירות". ניסיתי לשכנע אותו אבל יותר לשכנע את עצמי.
"אני אשם", מלמל והתיישב בכסא מחוץ לחדר.
הרגשתי מבולבלת, לא יודעת במי לתמוך קודם, למי להציע כתף חמה כמשענת.
פרק 10
הרופא שחרר את אמא חזרה לבית ואבא החל להעביר את דבריו לביתו החדש.
היא התעלמה ממנו וסירבה לדבר איתו מאז השתחררה, הוא ניסה, ניסה והתייאש. אין טעם להתווכח עם בנאדם שליבו זה אך נשבר.
עברו הימים ועל פניו נראה שהכול חזר למסלולו אבל זה רק מה שנראה על פני השטח.
אני ודני הרגשנו קרועים בין אם פגועה לאב אכול רגשות-אשמה.
אבא עזב את העבודה הקבועה והמרובעת שלו כיועץ עסקי בחברה מובילה, כנראה בגלל שחשב שיפטרו אותו ברגע שיגלו עליו, לכן "רציתי למנוע את גזר-הדין וללכת משם עם הכבוד שלי כשהוא עוד לא רמוס"- טען והחל לחפש עבודה משחררת, לא לוחצת מדי, עבודה שלא תדרוש ממנו לשבת 14 שעות במשרד.
אמא לקחה לעצמה חופש של שבועיים מעבודה קשה כפסיכלוגית והחליטה להתפנק בטיול ללונדון. מסתבר שאמא הייתה במצברוח פינוקי במיוחד והחליטה לקחת את דני ואותי איתה.
"אז מה דעתך על טיסה לשבועיים ללונדון?", אמא שאלה תוך כדי צפייה משותפת ב'עקרות בית נואשות' שבה אמא ניסתה להוכיח לי כמה שהיא מתאימה להצטרף לסדרה בתור עקרת בית נואשת נוספת.
"אה..בסדר", פלטתי תוך כדי פיהוק והתמתחתי עד שזה הגיע אליי.
"מה?! טיסה? לונדון? למה? יש!!"
"אלכס, אני יודע שאת עדיין בטוחה שאת הולכת להיות זמרת מוצלחת ואני לא מתכוון להרוס לך את החלומות..אבל למה להרוס לי את השמיעה?", דני צעק מחדרו.
"דני! בוא לכאן מהר!!"
"לא נו..אוף, טוב"
"אנחנו נוסעים ללונדון, לשבועיים", בישרה לו אמא.
"את לא רצינית", הוא שלח לעברה מבט בוחן.
"אני כן" "היא כן", אמא ואני קראנו יחדיו.
"לא" "כן" "לא" "נו כן"
"גדול!!!", נכנע לבסוף.
הטיסה, שהסתברה כטיסה מאורגנת, נקבעה לעוד 4 ימים מהרגע שאמא הודיעה עליה.
לא מספיק זמן בשביל למצוא, לארגן ולסדר בגדים.
מה עושים במצבי-חירום שכאלו? קוראים לסופר-ליה ולסופר-חוש אופנה שלה.
"מה קרה?, חסר לך שזה לא משהו חשוב..אני הייתי באמצע שיחת-טלפון חשובה במיוחד", פרצה ליה לחדרי בהבעה זעופה שהתחלפה בהדרגתיות לחלומית כשהזכירה את שיחת הטלפון שקיבלה.
"אני בטוחה שהיא חשובה. כמעט חשובה כמו העובדה שאני טסה ללונדון"
"את לא", קראה בהפתעה ניכרת.
"אני כן"
"את לא"
"למה אנשים מתעקשים להתווכח איתי בזמן האחרון?", הרהרתי בקול.
"אההה!!", צעקה וחיבקה אותי.
"זה יהיה נהדר בשבילך להתרענן מכל האווירה הזו"
"ספרי לי על זה", אמרתי באדישות ועניתי לטלפון שצלצל.
"אבא? כן..הכול בסדר, כן. אנחנו טסים ללונדון, אני אתגעגע אליך גם..רק שבועיים נו. כן, אל תדאג. 200 דולר? וואו, אתה גדול. כן, אני אמסור לאמא. ביי, אוהבת אותך!", סיימתי את השיחה ופניתי אל עבר הארון.
"אז מה לקחת?"
"את צריכה בגדים שיראו שאת נשית וכוחנית אבל לא פמיניסטית-שונאת-גברים. בגדים שיחשפו את הצד הפרוע שלך אבל לא יוציאו אותך זנזונת", התקדמה ליה אל עבר הארון והחלה לזרוק את תכולתו החוצה.
בהיתי בייאוש אל עבר הבגדים המסודרים, שלקח לי בערך יומיים לסדר אותם, נזרקים החוצה.
"תזכירי לי לא לסדר את הארון שלי כשאני מזעיקה אותך למצב-חירום אופנתי, טוב?"
"חה חה", הוציאה לעברי לשון.
"אני מתגעגעת לאריאל", קראה בקול עצוב.
[פלאשבאק: אריאל הוא הבחור הבלונדיני מהמסיבה במועדון שבו אלכס הכירה את מקס.
"מה עם ה..בלונדיני שתפסת?", שיניתי נושא.
"הוא שווה!!!", היא חייכה באושר.
חיבקתי אותה ולחשתי לה באוזן, "תשמרי על עצמך ואל תעשי דברים שאני לא הייתי עושה. אני לא רוצה להפוך לדודה בשלב כ"כ מוקדם בחיי"
היא בעטה בי. "היי, היי. 'דברים שאני לא הייתי עושה'", היא חיקתה את קולי.
"לא רק שהיית עושה את זה, אלא היית עושה את זה ב-ג-ד-ו-ל"
"לא נכון! את יודעת שאני ילדה טובה!", קרצתי לה ויצאנו מחדר-השירותים.]
"את נפגשת איתו הבוקר ודיברת איתו בטלפון לפני שעתיים"
"אל תזלזלי בגעגועים שלי"
"חלילה לי"
"לא קרב-כריות נו, אח..ליה זה כאב!", חטפתי כרית היישר לעבר הראש.
החדר שלי נראה כמו לאחר קרב הישרדות קשה כשליה הלכה, לא שוכחת לאחל לי "אני אוהבת אותך, תיהני הרבה! זה מגיע לך אחרי החודש הקשה שעברת. תתפרעי אבל תזכרי: לא עם כל גברברי לונדון- אלא עדיף עם אחד ספציפי. איה! טוב נו, מצטערת. אני אתגעגע אלייך"
ארבעה ימים עברו יותר מהר ממה שחשבתי שהם יעברו...
איך הפרק? אחד האהובים עליי עד כה. תגיבו בבקשה 
עריכה: הגדלתי את הכתב!
| |
סיפור: לצוד גברים עם אבא. פרק 9!! :]
אז הנה פרק חדש, ממש מקווה שתיהנו ממנו. תגובות, הערות, ביקורות ומחמאות- בתגובות.
-
הנסיעה לבית-החולים עברה ברובה בדממה מתוחה.
אבא היה תקוע במחשבותיו ואני הייתי תקועה במחשבותיי.
"הגענו", הוא קרא לעברי ויצא מהמכונית.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לטרוק את הדלתות?", פרץ בזעם.
"מצטערת"
"זה בסדר, אני מצטער..אני עצבני"
עלינו במעלית וניגשנו לפקידת-הקבלה.
"שלום במה אוכל לעזור לכם?", שאלה בנימוס והמשיכה להקליד במחשב.
"אני רוצה לדעת באיזה חדר מאושפזת אשתי, אליזבת' ..."
"רק רגע", אמרה והקלידה במחשב את הנתונים.
"קומה שלישית, חדר 14. החלמה מהירה"
"תודה", השבנו אני ואבא כפה אחד וניגשנו למעלית שוב.
"רבתם?". הוא נענע את ראשו להסכמה.
נכנסנו לחדר והיא שכבה שם בעיניים עצומות וחלוק לבן של חולים מכוסה בשמיכה דקיקה.
"אמא, קומי", לחשתי מבעד לדמעות שהחלו לבצבץ.
"איך היא?", שאל אבא את הרופא שנכח בחדר.
"היא תהיה בסדר. היא עברה התמוטטות עצבים קלה והיא חייבת להימנע מכל מתח אפשרי, רשמתי לה תרופות והיא תישאר כאן עד סוף היום להסתכלות נוספת". הוא ניגש לאבי, לחץ לו את היד בהבנה ויצא מהחדר, משאיר אותנו עם אמא לבד.
אבא התיישב לידי וחיבק אותי.
"ששש, תירגעי. אמא לא הייתה רוצה לראות אותך בוכה ככה", לחש לי באוזן בשארית כוחותיו ולא הרפה מהחיבוק.
ישבנו שם במשך שעתיים אם לא יותר, מדברים לאישה ישנה שלא יכלה לשמוע את הדברים שנאמרו בחדר אבל אם יכלה הייתה שמחה לגלות עד כמה התבגרה בתה.
ישבנו שם עד שאור השמש שקע מחכים לרגע שבו אמא תפקח את עיניה, שעיניה ינצנצו באותה שמחת-חיים כמו תמיד.
אבא יצא לרגע לשירותים והשאיר אותי לבד, מבולבלת לנוכח היומיים האחרונים ששינו לי את החיים במהפך חד.
לפתע היא פקחה את עיניה והן החלו לבחון את החדר, המקום הזר שבו התעוררה לה.
"אמא", ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, מעבירה לה את כל רגשותיי בחיבוק אחד, אמיתי.
היא חייכה לעברי חיוך קטן, ניכר עליה שאף זה היה קשה לה.
"למה אני כאן?", שאלה אחרי דקת-דומייה.
"אבא מצא אותך מעולפת בחדר ורק עכשיו התעוררת. הרופא אומר שעברת התמוטטות עצבים", עניתי ישירות.
היא נראתה כה שקועה במחשבות וזכרונות שלא שמה לב שאבא חזר.
לפתע כששמה לב לנוכחותו, הבעת פניה נהפכה לכואבת ופגועה.
"בקשי ממנו שיצא", כמעט הורתה לי.
"אבל אמ..", החלתי למלמל בחוסר-אונים כשהיא קטעה אותי.
"בבקשה", אמרה לי בקול חלוש ומיופח שכמעט שבר אותי.
"אבא", ניגשתי אליו. "היא רוצה להיות לבד", ניסיתי לייפות את המצב.
יצאתי איתו, תומכת בו ומחייכת כתמיכה.
עיניו הסגירו את מצבו הנפשי, הוא הרגיש אשם ויותר מכל הרגיש שאכזב את כולנו כאבא-ראש המשפחה.
"יהיה בסדר, אתה תראה שהכול יסתדר במהירות". ניסיתי לשכנע אותו אבל יותר לשכנע את עצמי.
"אני אשם", מלמל והתיישב בכסא מחוץ לחדר.
הרגשתי מבולבלת, לא יודעת במי לתמוך קודם, למי להציע כתף חמה כמשענת.
| |
סיפור: לצוד גברים עם אבא. פרק 8!!
שלום שלום שוב. תודה לכל התגובות התומכות בפוסטים הקודמים.
אני ממש נהנית לדעת שיש אנשים שאוהבים את הסיפור ועוקבים אחריו, תודה רבה לכם.
"צא מהחדר! תצא מפה, אני לא רוצה לראות אותך. לא רוצה, לא רוצה!!", היא צעקה.
בן יצא מהחדר בחוסר אונים, משאיר את אשתו צועקת ובוכה מכאב.
ליזה הסתובבה בחדרה כמחפשת דרך איך לפרוק את הכאב והמועקה שהרגישה.
"למה?", לחשה. "למה, למה, למה?! תגיד לי למה היית חייב להרוס זוגיות מוצלחת, להרוס משפחה?", היא הביטה לשמיים. מתכוונת ספק ליישות השמיימית במרומים, ספק לבעלה.
בן ישב בסלון, בוהה במסך הטלוויזיה, בוהה בדמויות, בוהה בהכול חוץ מבעצמו.
"אתה זבל", קולות פנימיים דיברו אליו.
"חרא של בנאדם, ככה פוגע באשתך? ככה פוגע במשפחה שלך רק כי אתה לא בטוח במה שאתה לעזאזל מרגיש? אתה מפלצת זה מה שאתה!"
הוא היה עסוק בוויכוחים פנימיים כשלפתע שמע קול נפילה.
הוא רץ לחדר-השינה בלי לחשוב פעמיים ונדהם למראה עיניו.
פרק 8
"אבא? מה קרה?"
"זאת..אמא. היא..בית-חולים", הוא הודיע לי בקול שבור.
"אמא בבית-חולים?", חזרתי על דבריו בשביל לקבל אישור נוסף ולנסות לעכל.
"אני יכולה לבקש מאמא שלי שתסיע אותנו", ליה קראה לעברי.
"ליה אומרת שתבקש מעדנה שתסיע אותנו"
"אני מעדיף שלא, אני לא רוצה להדאיג אחרים"
"טוב, אז אתה בא לאסוף אותי?"
"כן, ובדרך אני אקפיץ את דני לסבתא. תתכונני"
"אני אוהבת אותך". הרגשתי שהוא צריך לשמוע את זה,
אני מכירה את אבא שלי וידעתי שהוא מאשים את עצמו.
"גם אני", אמר בעצב.
-
ניתקתי את הפלאפון והבטתי בליה בשתיקה.
היא ניגשה וחיבקה אותי, מניחה לדמעות לפרוץ החוצה.
"תבכי, זה ירגיע אותך", לחשה לי באוזן בהבנה.
ישבתי מחובקת על-ידה ובוכה. משחררת את כל מה שאטמתי בעצמי בחודשים האחרונים, מסירה את המסיכה שהייתה דבוקה לפניי בשביל שלא יראו, לא ירגישו, לא ישימו לב שאולי מבחוץ אני עדיין מחוייכת ומאושרת אבל מבפנים אני קורסת באיטיות.
בחודשים האחרונים הכול התפרר לי מבעד לידיים.
זוגיות מאושרת שהסתיימה, אולי הקשר היחיד שבו הרגשתי אהבה כה עזה, אמיתית וכנה כלפי מישהו.
-
הכרתי את שי לפני שנה וחצי כשעבדתי בחופש הגדול בקייטנת-ילדים,
אני חגגתי לא מזמן 15 והוא היה בן 16.
שנינו הדרכנו קבוצת-גיל זהה: גילאי 7-8.
קבוצות אותו הגיל ערכו פעיליות משותפות, הלכו יחדיו לבריכה,
יצאו ביחד לטיולים וסיורים ועשו כמעט הכול ביחד.
הזמן שהעברנו יחדיו הכריח אותנו להתחבר זה לזו אם רצינו או לא.
משיחות פשוטות וסתמיות בזמן העבודה עברנו לשיחות רציניות יותר שהתפתחו לשיחות מחוץ לעבודה שבסופו של דבר הובילו לפגישות משותפות.
התחלנו כידידים אבל שנינו ידענו בדיוק לאיזה כיוון זה עמד להתפתח.
הוא הציע לי לצאת איתו רשמית בצורה הפשוטה ביותר, אך עם זאת הכי כנה ואמיתית.
שכבנו זה לצד זה בדשא, מביטים לשמיים המלאים בכוכבים, אוחזים ידיים, מגניבים מבטים זה לזה בהסתר וצוחקים.
"אנחנו נהנים ביחד, נכון?", שאל שאלה רטורית.
"ברור שכן", חייכתי בכנות.
"אז..", השתהה לרגע. "בואי נהנה ביחד רשמית".
הבטתי בו ושתקתי.
"את רוצה לצאת איתי?"
חיבקתי אותו חיבוק חם ומתמשך. "זה אומר שכן?"
"אהא"
שנה שלמה יצאנו יחדיו כשפתאום הוא הודיע לי שהוא עוזב.
שנה שלמה שנקשרתי אליו, שנה שבמהלכה הוא לקח לי את הלב וכשעזב לא החזיר.
ההורים שלו עברו דירה ולמרות כל השכנועים, הדמעות, המריבות מצד שנינו לא הצלחנו לעצור את המעבר.
כמתנת-פרידה הוא נתן לי קופסה מלאה במכתבים שלנו ששמר, במתנות קטנות שהבאנו זה לזו. קופסת זכרונות מדהימה של כל הרגעים הטובים והרעים שלנו.
הוא לימד אותי לאהוב בצורה כזו שלא חוויתי מעולם, הוא לימד אותי על עצמי, על החסרונות והיתרונות שלי אבל בעיקר הוא לימד אותי שגם כל אהבה מוצלחת יכולה להסתיים פתאום.
לקח לי הרבה עד ששכנעתי את עצמי להתחיל להתאושש.
ליה הכריחה אותי להפסיק להסתגר בעצמי ולקבל את העובדה שהוא עזב.
מקווה שאהבתם את הפרק וממש מקווה שתגיבו.
אחלה יום!.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
