דיכאון
מכירים את החברים האלה שלכם שהם תמיד בדיכאון? טוב, אז לי גם יש אחד כזה. יום אחד שאלתי את אותו חבר שלא מרבה לשמוח "למה אתה כל כך עצוב?" הוא ענה לי שהוא סובל מדיכאון. "מה זאת אומרת?", שאלתי אותו, "שאתה סובל מדיכאון?". הוא ענה שזו מחלה כזאת שגורמת לו להרגיש רע, רע מאוד.
אותו חבר טוב הוא אדם חכם, מוכשר, נחמד ואהוב על הבריות שלכאורה אין לו סיבה להיות בדיכאון. יש לו עבודה שהוא אוהב, הוא לומד דברים שמאתגרים אותו, הוא מסודר מבחינה כלכלית, גר בדירה נחמדה בתל אביב, משקיע בתחביבים בשעות הפנאי ויש לו הרבה חברים, כולל אותי. עדיין, הוא בדיכאון. שאלתי אותו "מדוע אתה חושב שאתה בדיכאון?". הוא סיפר לי שבתקופת הצבא היה לו רע מאוד והוא נכנס לדיכאון. הוא החל ללכת לטיפול פסיכולוגי שבועי תוך כדי נטילת תרופות אנטי דיכאוניות. בטיפול הפסיכולוגי הוא אובחן כבעל נטייה לדיכאון ומאז הוא בדיכאון. אלה היו הדברים שאמר לי, מילה במילה.
לאחר השיחה הזו שאלתי את עצמי מה היה קורה אם הפסיכולוג היה אומר לחבר שלי שהוא בסדר גמור, מסביר לו שזו תקופה קשה, אך היא תעבור. מה היה קורה אילו הפסיכולוג היה מנסה לעזור לחבר שלי לחשוב בצורה חיובית או מייעץ לו לשנות דברים ודפוסים בחיים שלו שהוא לא מרוצה מהם וגם מסייע לו לשנות אותם. אם זה היה קורה ייתכן וכל השנים של התרופות והדיכאונות (עברו שבע שנים מאז השתחרר מהצבא!!!) היו מסתיימים בכמה חודשים של עצב וייאוש שלאחריהם הייתה מגיעה תקופה טובה יותר.
אולי זאת רק אני, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שאם הייתי נותנת לעצמי, הייתי יכולה גם אני לשקוע בדיכאון ואם הייתי הולכת לטיפול בטח היו מאבחנים גם אצלי נטייה לדיכאון (יש מישהו בעולם שאין לו נטייה דיכאונית??? אם אתם מכירים מישהו כזה תכתבו לי! אני חייבת להכיר את הבן-אדם). תקופות של דאון (Down)באות אצלי לידי ביטוי בחוסר מוטיבציה מוחלט לעשייה, ישיבה ממושכת מול מסך הטלוויזיה ובכמות גדולה של רחמים עצמיים. עם הזמן למדתי איך לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות וכיצד לא להניח לעצמי לשקוע במרה השחורה, מה שהיה לי מאוד קל לעשות. למדתי להקשיב לתחושות הפנימיות שלי ולמדתי אפילו איך לווסת אותן. כמובן שאני לא בשליטה מלאה על הרגשות שלי, אני לא חושבת שמצב כזה הוא אפשרי או אפילו טוב, אבל אני יכולה במידה מסוימת לכוון את אותן תחושות ולתעל אותן למקומות טובים ואני כל הזמן מנסה לשפר את היכולת הזו אצלי.
התחושות שלנו הן הדבר האמיתי. אם כך הדבר (ואני מאמינה שכן), אז למה אבחון על ידי מומחה במקצועו יותר חשוב מההרגשה האישית שלנו? איך אדם אחר יכול להעיד עלי מה אני מרגישה, או מה אני יכולה יותר טוב ממני? מה בגלל שיש לו איזה תעודה או תואר? אני אתן לכם דוגמה מהחוויה האישית שלי. מגיל צעיר היו לי בעיות בלימודים. תמיד ידעתי, גם בלי אבחון, שיש לי ליקויי למידה. כשסוף סוף (בגיל 14- לאחר 8 שנים מתסכלות בבית ספר) אבחנו אצלי בעיות למידה היה לי תרוץ מצוין לציונים הנמוכים. אחרי האבחון לא עשו שום דבר מועיל לעזור לי באמת בשיפור השיגי בלימודים או מציאת מסגרת שממצה את הפוטנציאל שלי בדרך אחרת. ציפו ממני לרמה מסוימת וזו אכן הייתה הסחורה שסיפקתי.
אם אתם לא מתחברים לחוויה האישית שלי, אני אתן לכם דוגמה מחוויה של מישהו קצת יותר מוכר- ג'יי לנו (היצפאן האמריקאי- המנחה של The Tonight Show). בראיון איתו הוא סיפר שיש לו ליקויי למידה. המראיין שאל אותו איך הוא מצליח לעבוד עם המכשול הזה. ג'יי לנו סיפר שאימא שלו תמיד אמרה לו שכל מה שהוא צריך לעשות זה רק לעבוד כפול מכל אחד אחר והוא ישיג כל מה שירצה. שאלתי את עצמי מה היה קורה אם אימא שלו הייתה אומרת לו שזה בסדר, שמותר לו להיות בינוני כי יש לו בעיות ושזה הגיוני שיהיו דברים שלא יצליח בהם.
לצד זה, שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו לכולנו היו אומרים לעבוד קשה יותר, אם היו מאתגרים אותנו? מה היה קורה אילו היינו מאתגרים את עצמנו? ייתכן וכמות הרחמים העצמיים בעולם הייתה יורדת והיינו מקדמים את איכות החיים שלנו ואת התחושה שלנו לגבי עצמנו למקום טוב יותר. אני חייבת לציין כי אני לא מבטלת את מקומם של מומחים שונים, אני רק חושבת שהמקום שלהם הוא לאבחן לתמוך ולעזור, ואכן העזרה שלהם נחוצה, אך הם לא יכולים להגיד לי מה אני מרגישה ו/או יכולה יותר טוב ממני.
אני יכולה להמשיך ולתת עוד המון דוגמאות כאלו אבל המסקנה ברורה לכולם: תהיו אתם המאבחנים הכי טובים של עצמכם. שאלו את עצמכם איך אתם יכולים לקדם ולאתגר את עצמכם בכדי להטיב את חייכם (יתכן ובעזרתו של בעל מקצוע), כי בסופו של יום אתם אילו שצרכים לחיות את החיים שלכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
