"מכשולים הם הדברים המפחידים האלה שרואים כאשר מסירים את העיניים מהמטרה"

נזכרתי היום,לא יודעת למה בשיר הזה של אפרת גוש,
כל כך הרבה עוצמות יש בו.
הלוואי וככה הייתי חושבת,
אבל הדבר היחידי שאני חושבת אליו,
זה על מחר,
פגישה עם העוסי"ת אם אני לא אקבל מחזור עד מחר,
אז בדיקה,אני לא רוצה.
שלא נדבר על אם יספרו את זה להורים שלי או לא.
פשוט אוף,זה כל כך מדכא,אף אחד לא יכול להבין את זה,
אולי הכל מהלחץ,הלוואי שאני אקבל עד מחר,
זה הדבר היחידי שאני מבקשת.

החברה דיברה עם העוסית,
והמשפט הראשון שהיא אמרה לי "חשבת שאם לא תדברי הבעיות יעלמו"
,המשפט הזה ממש כואב,
היא שאלה בכמה זמן מאחר לי,לא עניתי לה.
היא רצתה שהיא אבוא היום כי זה דחוף,אבל הסכמתי רק מחר.
למה בכלל הסכמתי,אין לי כוח לכל זה.
אולי אני אגיד שקיבלתי?אי אפשר להוכיח את זה,היא לא יכולה לבדוק.
הייתי רוצה לדבר,
אבל שאני אצטרך לספר מה קרה,אני בקושי זוכרת פרטים.
האמתי אני זוכרת רק פרט אחד,
רק שאני בתוך אוטו,הוא עלי,אני מרגישה את המגע שלו,הרוק שלו,
ואני לא חשה בכלום.
אני זוכרת שהוא הכריח אותי להוריד בגדים.
לא רציתי,אבל זאת לא שאלה.
אני זוכרת שירדתי לו.
אני זוכרת אותו עלי.
כל שאר הפרטים-הזיכרון ברח.

אני נואשת.
איך זה שאני במצב "נורמלי",אפילו דמעה לא זלגה לה,
אפילו כוח ומצב רוח לבכות אין לי.

רוצה לקפוץ לבור ולא לחזור ממנו.