הגבר שלי טס לחו''ל לתערוכה מטעם העבודה, פאקינג איטליה גבירותיי ורבותיי, והשאיר אותי להתמרמר על הגיוס הקרב ובא לגמרי לגמרי לבד. טוב, אולי לא לבד כי מימיני ומשמאלי עומדות חברות נפלאות, אבל... לעזאזל. מה אני מתבכיינת? הוא לא נושם את האוויר המזוהם והערסוואתי של ישראל, אלא ישן בחדר במלון איפשהו במילאנו, שמילאנו דרך אגב זה נץ באיטלקית, ובזמן שהוא מתרווח במיטה הנוחה הזאת באמצע החדר שהוא רק שלו אני רק מקווה מאוד שהוא נזכר בכמה שהבחורה שלו חכמה, אחרת יהיה כאן טרור.
מצאתי שאני מבדילה בין טקסט טוב לבין אחד רע, בסרטים, ספרים, טורים בעיתון או סתם ליגרים* שאני כותבת. אני שמה לב שאני נהנית יתר על המידה משיחות עם אנשים ששונים ממני כי לא רק שדרך המחשבה שלהם שונה משלי ועקב זה החלטותיהם שונות מאלו שאני לוקחת, בנוסף להכל, כשמגיע תמיד סוף היום, אני מכניסה עוד שורה למשמעות שעומדת מאחורי המשפט 'כל אדם הוא עולם ומלואו'.
העולם שלי, עד לא מזמן, היה אחד כזה שלא הצטרך גבולות. לא רציתי אותם, נמנעתי מהם, לא נתתי להם להגביל את המסוגלות שלי והרצון כדי ללמוד את עצמי ואת העולם שמבחינתי בן גילי, בן 20. כשאני משקיעה מחשבה נוספת בנושא אני בעצם מבינה שכן היו גבולות אך מתחתי אותם עד כמה שאפשר היה למתוח, אז אחרי 20 שנים של בדידות מלאת ריקנות וחופש- אני תולשת את הכנפיים שהדבקתי לעצמי ובעצם מבינה, שהכנפיים האמיתיות היחידות שאני אראה בקרוב כשאמדוד שמלה אדומה וקצרה ואסתובב לראות איך היא יושבת על הקימור של הגב- יהיו כאלה שצמחו עליי ולא זוייפו. פעם הייתי מחכה לשעה 04:00am כדי לפתוח שערי נפשי לכבוד שדים שבאו לרקד ולרצד על מסכי עומקי. אבל כמו רבים בחיי, טובים ופחות טובים, גם מהם נפרדתי שהבנתי שיש להם אינטרסים לדכא את נשמתי. אין לי שום צורך בדברים שתוקעים אותי במקום, אני אחת שכל הזמן רוצה להיות בתנועה וצריכה להיות עקבית כי אחרת אני מתחרפנת, אז הנה אני מכריזה על דף חדש, אבל אחד אוףווייט, לא לבן. לבן זה משעמם. אני אחת צבעונית, ויש לי גוונים של סגול חציל על הלב.
בערב יום שישי, לפני כמה שעות לא רבות זאת אומרת, דיברנו על סבא של שירן שעבר אירוע מוחי שבעקבותיו הוא מעט חדל מלתקשר, להבדיל מכמה מילים שלמות מעת לעת. כמו ילד קטן הוא לומד עכשיו להגיד מילים קצת ארוכות מהרגיל, ומתרגש בדיוק כמו ילד כשהוא מצליח להגות אותן במדויק ובשלמות. איזו רגרסיה לא טובה. או שבעצם מספיק אם רק אכתוב רגרסיה וכבר המילה תימשך לכיוונים לא טובים? רק שיתאזן מצבו ככל שניתן ושעשרות השנים הקרובות שצפויות שלו יהיו מלאות באושר ונכדים ונינים חדשים שהוגים מילים שלמות ומדויקות.
אחרי צפייה מרתקת בסרט ''גוליה&ג'ולי'' הגעתי למסקנה שמריל סטריפ דומה נורא לאמא שלי, אם זאת החזות המרשימה בתור אישה שגם אלוהים לא יוכל לעצור אם ירצה ואם זאת החיצוניות הגורמת לכל עיוור לראות שוב. אתם משתוקקים נורא לראות תמונה של אמא שלי כדי לערוך השוואה, תודו, ואני לעומת כל אחד ואחד מכם רק צריכה להיכנס לחדר ולהדליק את האור, האור שבטח יפריע לה לישון אז ודאי שלא אדליק, ולהביט בה כשהיא ישנה, או במקרה ואדליק, מנסה לראות מי המטורף שזרק את האבן שחדרה את שינתה המעטה.
חלמתי שרצחו אותה, את המלכה שלי, שקוראים לה מלכה אז זה משמעותי באופן כפול ביותר, סתם שתדעו. חלמתי שרוצחים לי את האמא ושקוברים אותה במערה שהיא 3 מטר מתחת לאדמה. בעזרת חול הם כיסו אותה והשאירו פרצוף ויד ימין לבצבץ כאילו שניסו להעביר תחושה של 'חלקנו לה את הכבוד המועט שמגיע לה ועכשיו אנחנו הולכים כי בואו נודה בזה, משהו בלתי חוקי נעשה כאן'. בעולם כזה, מלא כבוד, וכמובן שאני צינית, הליצנים הם נוכלים, פנינה רוזנבלום אתיופית ושחקני הכדורגל הומואים.
כמה שבירה האהבה שלי לאישה הדגולה הזו שנוחרת עכשיו ובעזרת זה בעצם צוחקת בצחוק גדול על חלום טיפשי שכזה וכל כך מחריד, אבל פושעים רצחו לי אותה במחשבה.
הקשר שלנו מאז ומתמיד מתנהל כמו הר געש, הכי שקט ויפה אבל כשמשהו בפנים מתפוצץ אז כל החרא הלבתי נמרח על הקירות ויוצר סירחון שקורע את הלב שלי מבפנים, כאילו שהחתולה שלי נכנסה לי אל הלב פיזית וחותכת אותו לגזרים בעזרת הציפורניים הקטנות והחדות שלה. חיבקתי אותה והיא הייתה כחולה ומאובנת. סחרחורת. שחור בעיניים. אנשים פשוט באו ורצחו לי את האמא שקרוב לשנה גרתי, מבלי צורך לשלם שכר דירה, ממש בבטן שלה. שהתעוררתי מהחלום המחשבתי והתת מודעי הנורא מכל אסון בעולם מבחינתי, מיררתי בבכי שלא נראה כדוגמתו, גם לא על ידי שחקנים גדולים בקולנוע ההוליוודי, וגם לא ייראה, ולא נכנעתי לשכנועים העצמיים שלי לקום מהמיטה. לבסוף קמתי והמיטה שלה הייתה ריקה. התהלכתי מהר לכיוון הטלפון שבמטבח, מזיעה מבהלה ורטובה מדמעות, חייגתי את המספר שלה ולא הייתה תשובה. פעמיים. לא הייתה תשובה. היא לא ענתה לי אמא שלי. הרתחתי מים והכנתי לי קפה שחור, חזק ומר בדיוק כמו שאופי אנין הטעם שלי מעדיף ואוהב ועישנתי שתי סיגריות מהחפיסה מחמישי בערב. צלצול טלפון, אני מרימה את השפופרת, והקול לא דומה לשום קול אחר בעולם, הקול של אמא שלי, הקול הענוג, הקול בלב שלי, היא הכל בלב שלי. אם היא רק הייתה בת אלמוות..
אני אחוזת טירוף מהשניה שחלום הבלהות הזה הוקרן בכורתית.
היא לא יודעת, אמא שלי, אבל, אני אוהבת אותה.
כשהגבר שלי מופרד ממני על ידי ארבע שעות טיסה, אי שם בארץ המגף, אני נזכרת בsms שלקח לי דקות ספורות לפענח; ''מי שטורף את אהבתו סופו שטורף את קלפיו, ומעת לעט נחפש בנרות את הנייר.'' איך זה שהוא הצליח להכניס הרגשת שבועה של נצח אל תוך הודעה בת ארבע עשרה אותיות? המדען של הנפש שלי מצליח לתאר במילים אחדות וקטנות, עם משמעות עצומה, את ההרגשה שטרם הצגתי בפניו אבל באותו הרגע ממש הוא הציג בפניי את שלו.
זה לא שהעולם שלי היה ריק מתוכן כל חיי, הוא פשוט היה חסר כל מהות, עד שהאדם הזה הגיע ומילא כל פינה נטושה בגוף שלי. הוא שר האוצר שלי, והלב שלי בתוך התיבה שנקראת 'הנשמה שלו'.
איך סלמאן רושדי אומר ב'קוסמת מפירנצה'- ''אתה סובבת את המפתח שפותח את לבי.''
*ליגר- ככה אני קוראת לכתיבה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
the woman you cannot replace
