מפגש.. מלא אנשים מהקורס יחד...
היה לי כל כך חשוב שתבוא.. כדי להוכיח לך שאנחנו בסדר.. שאנחנו יכולים לשמור על קשר והכל
אבל לא.. אתה שוב החלטת לא להופיע..
אני לא יודעת אם זה בגללי..
או אולי מסיבה אחרת - היית עסוק... או משהו בסגנון..
אבל אם זה בגללי - זה מרגיש כלכך רע..
במקום כלשהו.. כשהיה לי רע כל הזמן הזה של הפרידה... הדבר היחיד שעשה לי טוב.. זה הזכרונות
כל הבדיחות הקטנות שלנו, כל השטויות שהיינו מריצים.. כל השמות שנתנו אחד לשני וכל הרגעים שהיו שווים המון ואין מה שיחזיר אותם.
כל הזכרונות האלו נתנו לי את הכח להמשיך.. כי הודתי לך כלכך על זה שבזכותך יש לי זכרונות כאלו..
לא הייתי יכולה לכעוס עלייך, בגללל הרגעים הנפלאים האלו שלנו ביחד
הייתי מסכימה לעוד חודש של כאב לב וייסורים.. רק בשביל עוד דקה חזרה לתקופה הזו
וכואב לי כלכך שאתה מעדיף את ההתנקות. לא, לא ממני.. לא אכפת לי. מצידי אל תדבר איתי והכל.. אבל מהם?
רע לי מזה שאולי אני הגורם לאי תקשורת שלך עם חברים שלך עכשיו...
רע לי... שאת הקסם הזה שלנו, בחרת להשליך בי כסכין חדה, ואחרי שהצלחתי להתחמק ממנה ולהמשיך לעמוד יציבה.. פזרת רעל סביבך...
אל... פשוט אל.. :(