החיים מבעד לקשת.

מלטפת את המראה,זורקת היסוס.

מביטה אל המראה ומטה את ראשה ימינה,שמאלה.

עושה סיבוב קצר,מנסה לראות איזה צד מתאים לה.

מחליקה את ידייה על שערה.

"מראה מראה שעל הקיר,מי הכי יפה בעיר?"מלמלת לעצמה.

מצפה שהמראה תענה לה.

אך דממה,שקט.נשימותייה נשמעות.

היא כל כך רוצה לראות את עצהה במראה.

לראות את אשלייתה באותו עולם קסום.

המראה שמראה את האמת,שמראה אותך.

"מרראה מראה,האם אני באמת כזאת?"

הפעם היא מרימה את קולה.

היא רוצה לשמוע לא.שקט,דממה.

בודקת את גופה מצד לצד.

כל כך רוצה לראות את הגוף הרזה,החטוב שהיה לה פעם.

הדבר היחיד שהיא רואה זה את דמעותייה הזולגות מעינייה הירוקות.

"מראה מראה,הגידי לי,האם זה ישתנה?"שואלת.

היא יודעתשהמראה לא יכולה לדבר,רק להראות את מי שאתה באמת.

היא מוכנה לעשות סיבוב שלםם רק לא לראות את האמת.

אותה אמת שהיא פוחדת לגלות שהיא נכונה.

היא כל כך נמצאת באשלייה שהיא לא מושלמת.

שיש לה "צמיגים"

"מראה מראה שעל הקיר תפסיקי לשקר.

תפסיקי להראות את הגועל ולא את היופי.

תפסיקי להגיד שאת רוצה לראות רק מושלמים.

תפסיקי להגיד שאני ל א..יפה."

מראה מראה שעל הקיר נשארת מנופצת שנים.

אף אחד לא מסתכל לתוכה,יודעים שהיא משקרת.

ורק ילדה קטנה שעכשיו כבר נערה בוגרת.

לא רוצה להפטר ממנה למרות הכל.

מידי פעם היא מציצה למראה,ומחייכת.

היא יודעת שהיא יפה.

ואז נשכרת באותו משפט.

"מראה מראה שעל הקיר."היא ממלמת לעצמה.

ההורים שלי רבו אתמול.

ההרגשה הייתה נוראית.

תמיד כשהם רבים אני בוכה,לא יודעת למה.

לפעמים אני מרגישה אשמה.

אולם אתמול הם רבו כי הם הלכו לאורחים וחברה של אמא שלי טוענת שאבא שלי בוגד באמא.

אני יודעת שזה לא נכון,אני יודעת שהוא לא יעשה דבר כזה,כי הוא אוהב את אמא.

אבא שלי שתה קצת יותר מידי והתחיל להגיד שהחברה של אמא מפגרת ואומרת שטויות.

ואז הצעקות התחילו.

בדיוק כשהייתי שם,בסלון.

מוזר שהיום הם נרגעו התחבקו והכל.

מפחיד לחשוב שאולי זה לא היה יכול להיות ככה.

שאולי הייתי גרה רק עם אמא או אבא.

אבל אני מעדיפה לא לחשוב ככה.

זה מפחיד מידי.

אתמול הפלפאון שלי עשה צלילה לשירותים,אני בטוחה שהוא מאוד נהנה כי הוא לא מגיב יותר.

הלך לי הנוקיה =,[

*ונעמוד דקת דומיה לזכר הפלאפון היקר שלי*

נו טוב,לפחות יש אחד חדש עם מצלמה פנימית והרבה יותר מקום.;]

=]

לולולו