מפחיד. מפחיד אותי לקום בבוקר,לשגרה רצחנית של לימודים שוטפים.מפחיד אותי לקום בבוקר ללחץ לא נורמלי שלא מסתיים, מפחיד אותי לגדול, מפחיד אותי להחליט איפה אני אהיה בעתיד, מפחיד אותי לדעת איפה אני ארקוד. מפחיד אותי. מפחיד אותי להיות חסרת אונים,מפחיד אותי מאוד לחשוב על זה.

כי היי אני צריכה להתעורר, לא נותר עוד הרבה זמן, אני כבר בכיתה ט' וזה ממש לא צחוק. עכשיו יש בדיוק עוד 23 ימים, שעה ו18 דקות עד ליום הראשון בכיתה ט' ובאמת, אבל באמת שזה לא הולך להיות קל.

ובלי שום קשר למה שהולך להיות בעתיד, לא הייתי פה כבר הרבה זמן , אני עדיין לא החלטתי אם אני מפסיקה לכתוב כאן או לא. אני פשוט זורמת עם זה, קופצת למים, ומתי שאני מרגישה שאני רוצה, שמשעמם לי למוות ושחשוב לי, אני אכתוב כאן.

אתמול הייתי בים, אכלתי במסעדה עם משפחתי האוהבת. טעמתי סושי לראשונה ודווקא אני חייבת להודות שהוא היה לא רע, למדתי איך מחזיקים את המקלות הארוכים האלה והמסובכים שאחרי ששוברים ומפרידים אותם אחד מהשני מבינים שזה הולך לקחת הרבה יותר מהמצופה, אבל בסוף הצלחתי. תפסתי את שתי המקלות האלה ופשוט מחצתי את הסושי הזה ובוף הכנסתי לפה. לא אהבתי את הטעם של הדג, אבל ניסיתי קומבינציות אחרות, נהנתי.

לפני כמה ימים הייתי בימית 2000, לאחר שנתיים שלא הייתי שם. דבר לא השתנה, חוץ מכמות האנשים שגם היא לא ממש שונה אך בכל זאת לא דומה לקודמת. לא הספקתי לעלות על הרבה מתקנים, הרוב ביליתי בבריכה ובלי לשים לב הזמן טס וכבר היינו צריכים לקחת את עצמנו ולעוף משם. אבל במתקנים שהייתי מאוד נהנתי. בהתחלה אתה משחק אותה גיבור ולא מעניין אותך לאן אתה עולה, אחר כך כשמתחיל התור אתה מרגיש שמשהו דוקר אותך בבטן, ככל שאתה עולה יותר ומתקדם בתור, ההרגשה הזאת רק מתגברת ומתגברת יותר ויותר, בסוף שאתה כבר שניה לפני הכניסה אתה חושב על לעזוב הכול ולוותר, אבל אז כבר אין ברירה הנה, הרגע שלך הגיע ואתה צריך להיכנס ולעלות על המתקן. הבטן מתערבלת בתוך עצמה, והראש מסובב ממחשבות מרעישות, הנה זה הנה הנה הנה אני עולה! אז אתה עוזר אומץ, לא חושב על זה נכנס ואההההההההההההההההההההה!!!!!!!, הצעקה הכי עצומה שיכולה לצאת ממך באותו הרגע פשוט משתחררת ואז אתה כבר שם ואין דרך חזרה, אתה מתגלגל עם המים ואווווווווו זה נגמר, עברה דקה אתה פשוט גיבור! וכן, לא להאמין אבל אני עשיתי את המתקנים האלה.

אני מנסה יותר לא לפחד מהכול, משטויות של העתיד, מהרגעים של הווה, ומזכרונות מהעבר. אבל אני מוצאת את עצמי במשברים ובקריסות שאי אפשר להשתלט על הפחד.אני מנסה לשכוח מהכול , להיפתר מהתחושה אך זה לא קורה. אני מנסה לא לפחד יותר אבל שאני לוקחת נשימה ארוכה וחושבת על זה אני מבינה שפחד זה דבר נורמלי, ואם אני לא אפחד מכלום חיי יהיו שיעמום טוטאלי שאין לו סוף. אז אני אומרת לעצמי, שעדיף לפחד מאשר לאבד, לאבד את התחושה של הפחד שבלעדיה לא יהיה לי כלום בחיים. אני צריכה לקחת קצת זמן, ולחשוב מה אני מעדיפה ועד שאני אחליט כבר הפחד הבא ישטוף אותי מבפנים.

מקווה לעדכן יותר בזמן הקרוב.